הפועל 'להכיר" עובר כחוט השני במספר פרשיות בספר בראשית. בפרשתנו כאשר מגיעים אחי יוסף למצרים אומרת התורה: "ויכר יוסף את אחיו והם לא היכירוהו". בפרשת תולדות מספרת התורה על יעקב הלובש את בגדי עשו: "ולא היכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות". בפרשת וישב מופיע פועל זה פעמיים; פעם אחת כאשר שולחים בני יעקב את כתונת יוסף הטבולה בדם: "וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו הכר נא הכתונת בנך היא אם לא", ופעם נוספת בפרשה כאשר תמר שולחת אל יהודה את העירבון שלקחה ממנו: "והיא שלחה אל חמיה לאמור לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה".
חז"ל עמדו כבר על הקשר בין שני ביטויי "הכר נא" וראו בכך עונש ליהודה. מכנה משותף אפשרי לכל המקרים האלה הוא שבכל אחד מארבעת המקרים ההקשר שלילי ובכולם ישנו מצב של מורכבות משפחתית עמוקה (המתח בין יעקב לעשו, המתח בין יוסף והאחים והמתח בין יהודה לתמר). כמו כן, בכל אחד מהמקרים ישנו חשש מפני חשיפה וניסיון להסתיר זהות. יעקב חושש מחשיפת זהותו האמתית, אחי יוסף חוששים שיתגלה סודם, יהודה חושש מפני גילוי סודו וכן יוסף מנסה להסתיר את זהותו מהאחים בשלב זה. כאשר מעיינים בדבר מגלים כי בכל פעם שהתורה משתמשת בפועל "להכיר"- ההקשר שלילי ומורכב.
בימי החנוכה בדור החשמונאים עם ישראל נלחם כנגד היוונים על זהותו ועל עצמיותו. מלכות יוון ניסתה לפגוע בזהות הדתית בצורות שונות, והתקוממות החשמונאים ועם ישראל כנגדם נבעה מהרצון בחירות רוחנית. הדלקת הנרות בחג החנוכה באה לפרסם כלפי חוץ את אמונתנו ואת צדקת דרכנו. בעלי התוספות מוסיפים לכך נופך מיוחד כאשר הם משתמשים בביטוי "היכרא". נראה שבעלי התוספות מלמדים אותנו שכאשר מדובר באמת הפנימית שלנו עלינו להיות גאים בה ולהיות נכונים להפוך אותה לסימן ההיכר שלנו כלפי חוץ.
המשימה בחנוכה היא הפיכת האמונה הפנימית שלנו לדבר שאנו גאים בו ונושאים אותו בגאון כלפי חוץ. אל מול המקרים הרבים בספר בראשית שבהם מתגלים קרעים במשפחה המחייבים הסתתרות והתנכרות, אנו נוטלים את עוצמת ימי החנוכה שהינם ימים טובים של חיזוק הבית. בימים אלו אנו מבצרים את הבית, מעמיקים את הקשרים העמוקים בין בני הבית, ויחד מביעים כלפי חוץ את אמונתנו האיתנה בקב".
הרב יוני ברלין, הוא מנהל קרית החינוך אמית כפר בתיה, רעננה.