"'המשולש האורתודכסי' – כך כינה שגריר ארה"ב בישראל ג'ימס מקדונלד סכר, ארץ נרחבת ופוריה בדרומה של ישראל, שבה נמצאים כעת 4 נקודות יישוב המרכיבים את המועצה האזורית נחל שורק - המועצה הראשונה בישראל המורכבת אך ורק מנקודות דתיות: שלושה קיבוצים ומושב עובדים אחד. 900 נפשות, שמצאו את הדרך אל העבודה, אל החלוציות ואל בנין המולדת תוך הקפדה מוחלטת על דיני תורה והמסורת שממנה הם שואבים את כוחם ואת מרצם" (ידיעות אחרונות, מרץ 1950).
בדיוק לפני שבעים שנה חגגו ארבעה יישובים קטנים בדרום הארץ את סיפור הצלחתם ואת ניצחון האמונה - חרדים חלוצים - רבים מהם אודים מוצלים מאש, שאיש לא האמין שיצליחו לקיים יישובים באדמה היבשה, מבלי שהיתה להם השכלה חקלאית, ללא סיוע כספי של משפחה תומכת או מפלגה מבוססת, וזאת תוך הקפדה מוחלטת על מצוות התלויות בארץ לפי פסיקתו של החזון אי"ש.
זהו הסיפור הלא מוכר והמרתק של מועצה אזורית נחל שורק – מועצה דתית חקלאית המונה שבעה יישובים: בני ראם, גני טל, יסודות, חפץ חיים, יד בנימין, בית חלקיה ונצר חזני. מועצה פורצת דרך בתחום החקלאות, ההתיישבות והחברה, ותרומתה המתמשכת לחברה משמעותית עד היום.
מעורבותו של החזון אי"ש
סיפורה של המועצה מתחיל בשבעה צעירים, חברי תנועת פועלי אגודת ישראל, שעלו מגרמניה לישראל. בשנת 1933, לאחר פטירתו של בעל החפץ חיים, החליטו לעשות מעשה וליצור 'יצירה חקלאית' לזכרו. באותן שנים, תנועת פא"י ותנועת האם - אגודת ישראל - התנגדו בעוז לתנועה הציונית שהיתה תנועה חילונית ופנתה לא רק ליישוב הארץ אלא גם לחינוך, ולכן לא יכלו להסתייע בקרנות ציוניות ובקק"ל, אלא נאלצו להסתדר בעצמם. הם התיישבו ברחובות ולאחר זמן קצר הועזבו והגיעו לאדמות גדרה. שם, על אדמות שנחכרו, הקימו בגדרה את 'קיבוץ חפץ חיים'. השנים הראשונות היו קשות ביותר – שאלות הלכתיות וחקלאיות נכבדות העסיקו את חברי הקבוצה בלי הרף, וקשיים כלכליים איימו על ראשה של הקבוצה.
הבעיה המשמעותית העיקרית שבה נתקלו, היה נושא השמיטה, אשר חלה בשנת 1938. חברי הקבוצה דחו את פסיקתו של הרב קוק, בנושא 'היתר המכירה', וביקשו את דעת מועצת גדולי התורה בעניין. וזאת כאשר החקלאות היתה פרנסתם העיקרית של החברים, ובידיעה שאם לא יעבדו את הקרקע שנה שלימה לא תהיה להם פרנסה ולא יוכלו לקיים עצמם.
מועצת גדולי התורה השיבה פניהם ריקם. הם לא מצאו פיתרון פרודוקטיבי. גם לא הרב חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל. 2,000 שנה בגלות ללא עיסוק במצוות התלויות בארץ, השאירו את חותמם. בצר להם פנו חברי המשק לחזון אי"ש, שמאותו רגע אימץ את הקבוצה והלכותיו נפסקו עפ"י שאלותיהם והתמודדותם. (כך למשל החלו גידולי המים הראשונים בארץ, מחרשת השמיטה ועוד).
בעיה נוספת התעוררה שנים אחר כך: פרות חולבות הגיעו למשק ולא נחלבו בשבתות. הן צרחו מכאבים, מחמת החלב שהכביד עליהן. מה עושים? שמירת שבת או צער בעלי חיים?
אחד מחברי המשק, רב ומדען בשם יוסף בכרך, זכר שראה מכונת חליבה זרוקה במכון לחקלאות. החקלאים שהביאו אותה ארצה אמרו שהיא גרועה ופוגעת בפרות, והיא נשכחה בקרן זווית. בכרך חשב על רעיון שיאפשר שימוש במכונה לחליבה בשבת, ושיתף את החזון אי"ש בהתלבטויותיו. החזון אי"ש הכשיר את הרעיון וביחד עם מהנדס שהגיע משבדיה, ישבו שלושתם והינדסו מחדש את המכונה, על מנת שתתאים. הפתרון הצליח בגדול ומכונת החליבה החלה לפעול לראשונה בארץ באופן רציף, ומחפץ חיים הועתקה לכל הארץ. את ההצלחה לא זכה יוסף בכרך לראות בעיניו. הוא נפל בעת מילוי תפקידו בשיירות לירושלים.
בשנת 1944 הקושי הכלכלי של הקבוצה קירב אותה לקיצה. מעט הכסף שהגיע מהתנועה, נעצר, והרבנים מאירופה איתם התייעצו, היו מנותקי קשר. בן גוריון, שבמשך שנים ניסה להכניס את חברי הקבוצה לתנועה הציונית ונענה בסירוב גורף, לחץ ביתר שאת, והקבוצה הבינה שאם היא רוצה להמשיך ולהתקיים, עליה להיות חלק מהתנועה הציונית. הם פנו לחזון אי"ש לפיתרון המשבר, והוא בתגובה שתק. חברי הקבוצה הבינו שזו 'הסכמה שבשתיקה' . לראשונה שילמו חברי תנועת פא"י את השקל הציוני והתחברו לתנועה הציונית.
שליחות והקמת יישובים נוספים
ב-1945 נזעק הרב בנימין מינץ, מראשי פא"י ולעתיד שר הדואר, והתריע על מצבם הנואש של פליטי השואה הדתיים, שישבו אז במחנות העקורים, וקרא לחברי המשק להתגייס לעזרתם. יוסף אייגרמן נשלח באותו לילה לסייע, מלווה בברכת החזון אי"ש. ללא הכשרה, ידע או ציוד בסיסי, עם תפילין ותעודה מזוייפת בשם 'צבי גבל', עלה על האוניה שהובילה לאיטליה את חברי המוסד לעליה ב', והחל שם לסייע לשורדי השואה החרדים. המצב היה קשה: המזון שהג'וינט והאונרר"א (זו לא טעות) סיפקו, היה לא כשר. ועוד: החרדים נדחקו מהתור לסרטיפיקטים (אישורי עליה), ורבים מהם היגרו בשל כך לאמריקה. ילדי השורדים הוכרחו להתאים עצמם להתנהגות חילונית: לא ניתן להם להתפלל או לציין את השבת. אייגרמן החל בעבודתו לסייע, והשמועה בין הפליטים החרדים עברה כאש בשדה קוצים על אודות קבוצה דתית בישראל שמסייעת להעלות פליטים ארצה ובה הם מקיימים תורה ומצוות. אט אט צצו קבוצות רבות במחנות העקורים השונות בשם 'חפץ חיים', רמז להשתייכותם לרעיון ההתיישבות החרדית.
כשעלו ארצה רבים מאותם שורדי שואה, הם ביקשו להתנחם בהתחלה חדשה – בית ומשפחה ובניין הארץ. הם הגיעו לחפץ חיים להכשרה ולאחר מכן הוכשר למענם מקום בגבעה לא רחוקה ושמה 'יסודות'. קבוצת יסודות החלה כקיבוץ ודי מהר הפכה למושב שיתופי חרדי.
עולים ומעפילים רבים המשיכו לזרום לאזור היישובים הדתיים חקלאיים, ושני יישובים נוספים הוקמו – בני רא"ם (שהוקם תחילה ע"י יוצאי הונגריה) ונתיבה (היום יד בנימין). חברי היישובים היו פעילים ביישוב הארץ, בהגנה על המולדת ובעיקר בקליטת עליה. ב-1950 הוכרזה מועצה אזורית נחל שורק, שהיתה כאמור המועצה הראשונה הדתית בארץ. מיד לאחר ההחלטה הוקם מושב נוסף – בית חלקיה.
קולטים את עקורי גוש קטיף
המועצה הקטנה – חמישה יישובים סך הכל, ובהם יד בנימין שהפך עם השנים מיישוב לכפר חינוכי, נשארה כך עד שנת 2005. טלטלת גירוש יהודי גוש קטיף, שינתה את אופיה של המועצה. ראש המועצה, אלי אסקוזידו, החליט לפתוח את שערי המועצה ולקבל את מפוני הגירוש. מאות משפחות הגיעו ושני מושבים – גני טל ונצר חזני – הועתקו לאדמות המועצה. מספר התושבים הכפיל עצמו באחת, ונדרשו התאמות: נפתחו מרכז מסחרי, מרכזי לוגיסטיקה ותעשיה, בתי ספר רבים, ישיבה תיכונית ועוד.
אבל לא רק מוסדות חדשים נפתחו. הקפיצה בגודל האוכלוסיה העלתה דרישות וצרכים חדשים. וכפי שבשנים הראשונות פרצו המייסדים את הדרך לחקלאות חרדית, כך הוביל ראש המועצה בתמיכת התושבים לפריצות דרך בתחומים חדשים. היום מובילה המועצה בתחומים רבים וזוכה בפרסי הצטיינות לחינוך, לנוער, למרכז צעירים, לתחום האקולוגיה ושמירה על הסביבה ועוד. גם בתחום התרומה לקהילה היא ממשיכה את דרכי המייסדים. רק בשנה האחרונה קראנו כיצד העניקו במועצה דיור למפוני השריפות ממבוא מודיעים. וגם ילדי העוטף מצאו עצמם לא אחת מבלים בשטחי המועצה.
למרות השינוי שחל במועצה, חזון המייסדים נותר: בניין הארץ ברוח התורה, או כפי שהם ביקשו לראות ביצירה היישובית שלהם: מדינת התורה בזעיר אנפין. מדהים לראות כיצד נאומו של שר הפנים בעת טקס הכרזת המועצה ב-1950, נכון ומדוייק גם לימים אלו: "מצאתי באזור זה יהודים מושרשים בעבר הגדול שלנו והם צמודים ודבקים בקרקע המולדת. ליהודי כזה התפללו טובי אנשינו במשך דורות: אדם הנהנה מיגיע כפיו, עובד אדמתו וגם שומר נאמן לרוח ישראל. נטלתם לכם את התואר הגדול ביותר: יהודי".