זו היתה אחת השבתות המיוחדות ביותר שחוויתי בחיי. שלושה ישראלים שומרי מצוות, בגובה של 2,400 מטרים שכולו מצוקים, באי האיטלקי קורסיקה, מתפללים תפילת קבלת שבת ותפילת ערבית מלווה בשירה שקטה, שלא מנעה מהצרפתים והוויקינגים הנורבגים מסביבנו, להתבונן בפליאה בשלושת המוזרים המתבוננים בשקיעה אל הצוקים הנישאים מולם ושרים חרישית 'נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ".
הכל התחיל במסיבת יום הולדת, שעשתה לי אשתי, בסעודה שלישית לפני מספר חודשים. ישבנו שלושתנו - ירון קנובל (מהנדס מערכת בכיר) שי פרנקנטל (פריודנט, יו״ר לשעבר של האיגוד הישראלי לרפואת חניכיים), ואני איתי זימן (מהנדס, סמנכ"ל טכנולוגיות בחברת ברינקס) - שלושה חברים מקהילת 'זכור לאברהם' בגבעת שמואל. חגגנו וחשבנו מה באמת חסר לנו בחיים? באמת לא חסר כלום, השבח לא-ל. ואז הנשים פירגנו לנו (ועל כך תודתנו) לצאת לשמונה ימי טראק. ולא סתם טראק, אלא במסלול הטיפוס המאתגר ביותר, הGR20- הקורסיקאי - הטראק הקשה באירופה, טראק 'ידוע לשמצה' ברמת קושיו, שכן הוא פשוט חוצה את האי, תוך כדי טיפוס וירידה של אותם גושי סלע.
מדובר על טיפוס ממוצע יומי, עליה של 1,500 מטרים, בערך כמו לטפס על מגדל עזריאלי 10 פעמים, ואז לרדת ממנו. וכל זה כאשר אתה סוחב על הגב את כל הציוד. תנאי השטח הקשים היקנו לו מוניטין של שביל תובעני במיוחד, אשר מביס אנשים רבים מחמת כושר לא מספק, חוסר מוכנות כללית, פציעה, עליות וירידות של אלף מטרים כל אחת, הליכה לאורך מדפי הרים צרים וזחילה על סלע גרניט אדמדם ומחוספס.
אנחנו לשמחתנו עמדנו בזה, אולי מפני שבנוסף לכל התכונות הנדרשות, אנחנו גם שלושה חברים שמכירים בקהילה כבר 20 שנה, לומדים גמרא ועוד שיעורים, מספר פעמים בשבוע. החברותא בינינו איפשרה לנו לשרוד בחברות טובה את כל המסע המאתגר.
בדומה להרבה משבילי ההליכה באירופה, ימי ההליכה נחלקים בהתאם לראפיוג'י – חניון הלילה – הפרוסים לאורך הדרך: מבנה גדול עם חדר אוכל, מקלחת קרה ושירותים, ושטח נרחב בחוץ לטובת האוהלים. הראפיוג'ים ממוקמים באמצע שומקום ומקבלים את אספקתם באמצעות מסוק או חמורים.
לטראק הפיזי הזה יש גם משמעות אמונית: זהו מסע מאוד קשה שדורש גם כוח פיזי, אבל בעיקר כוח נפשי להמשיך קדימה, לתמוך בחברים ולא להישבר. ובתת מודע מרחפת גם האפשרות לקרוא למסוק חילוץ ולצאת מהמשחק. רק אדם עם מטען רוחני יציב יכול לשרוד את האתגר, מה גם שלדעתנו עצם המסע הגביר את האמונה והביטחון שלנו בצדקת דרכנו.
היום הקשה ביותר
עוד לפני שיצאנו לדרך, התלבטנו בין משקל התיק שכל אחד נשא על גבו, שמאפשר גמישות והכנת אוכל עצמאית - מבחינתנו כשר – לבין הבאת אוהל, לעומת הסתמכות על שירותי הראפיוג'י. האירופאי המקצוען עם הציוד המושלם הולך עם תיק של 12 ק"ג, מעט מים ובלי אוכל בכלל, ולא מעט מהפעמים הוא גם סוחב אוהל קל משקל, שאנחנו לא יכולנו להרשות לעצמנו לקנות מפאת מחירו היקר. לעומת זאת אנחנו, ישראלים שרגילים ללכת במדבר עם הרבה מאוד מים, העדפנו לקחת הרבה מים. לקחנו מעט אוכל כשר מהבית, בתקווה שנוכל לקנות את שאר האוכל במקום ולבשל אותו. אמנם ויתרנו על נשיאת אוהל או מזרן מתוך כוונה להסתמך על השכרתם במקום, אבל יחד עם סירים, צלחות, סכו"ם ועוד (אסור לזרוק זבל במקום, ולכן אסור להביא סכו"ם חד פעמי, ואת הזבל צריכים לקחת איתנו על הגב) המשמעות היתה נשיאת 20-21 ק"ג על הגב לאורך כל המסלול.
סחבנו תיקי ענק ואיתם עלינו הרים מטורפים, הליכה שברובה היא טיפוס על סלעים שמשלב ידיים ומקלות הליכה.
בשלוש שעות האחרונות של היום הראשון היינו גמורים מעייפות. טיפסנו במשך שעה וחצי בחושך מוחלט על מפולות סלעים, כאשר השעון שלי מראה מסלול (אין קליטה בטלפון) ואני הולך קדימה ומחפש סלעים עם סימון שבילים של השביל, וכל סימן אני מכריז 'סימן', כמו במסעות בצבא, וכולם חוזרים אחרי לוודא ששמעו ויודעים לאן להתקדם, ושאף אחד לא שקע בעייפות.
רק להבנה: שעה שלמה לקח לנו לעשות את ה-650 מטרים האחרונים. חשבנו שזה לא נגמר.
עשר בלילה. מגיעים לראפיוג'י הראשון שלנו. דממה וחושך מוחלטים. עשרות אוהלים פזורים בשטח. אנחנו אחרי יום שלם ללא אוכל, ושעתיים בלי מים, אבל הרוגים מעייפות. פשוט זחלנו לתוך האוהל וניסינו לישון לאחר שכל אחד מאיתנו מצץ עגבניה אחרונה, על מנת לקבל מעט נוזלים כדי לשרוד את הלילה.
בסיכום היום המתיש ירון ושי טענו באדיקות שזה היה היום הכי קשה בחייהם. בהתחשב בעובדה שמדובר במטפסים קשוחים שעשו איתי טיפוס בעבר בהימלייה לגובה של 5,610 מטרים (מסלול אנאפורנה - 11 חודשים לפני הסופה שבה נספתה תמר אריאל ז"ל, הנווטת הדתיה) עדיין היום הראשון היה יום קשוח. השילוב של גשם במשך שעות, סחיבת הציוד הרב והטיפוס הטכני ברובו, גמר אותנו.
בשעה חמש בבוקר התעוררנו לקול מחריד של רעמים וברקים. זה היה רעש מטורף בכל קנה מידה, ואני אומר את זה בתור אחד שהיה בעבר כקילומטר מפצצה של טון חומר נפץ. ועדיין באותו בוקר קפצנו בבהלה מתוך השק"שים למשמע הרעם.
ואז נפתחו ארובות השמיים ובמשך שעות התחוללה סערה שלא הכרנו דוגמתה. מיותר לציין שהלילה הסתיים לגבינו. השעה כבר שש בבוקר ואנחנו התחלנו להתארגן, ועד מהרה יצאנו בגשם שוטף לדרך, על מנת להגיע מוקדם, לפני כניסת השבת, ולהיערך לשבת.
הפקנו לקחים מהיום הקודם. התכנסנו ועשינו מסדר ציוד לכולם בתוך האוהל הקטן, כי בחוץ השתוללה סערה ועדיין אין אור. כל דבר חצי חיוני שנזקו רק כספי, הושאר במקום. זה אומר שכולנו ויתרנו על ספר (חצי קילו לאדם) וכן הורדנו מלא פחמימות שהבאנו (אורז פסטה).
זמירות שבת בהרים
ליל שבת. את השבת הכנסנו מוקדם, אבל בחשיכה מוחלטת. הסבר: אנחנו בטבע ואין שום אור. לכן הקדמנו את הכנסת השבת והתפללנו מיד אחרי שקיעה, כשעוד רואים משהו בסידור. אבל שבת עדיין לא נכנסה. קידשנו על היין, נטלנו ידיים וברכנו 'המוציא' על לחמניות שקנינו יומיים לפני כן, וסחבנו אותם יומיים איתנו. לחמניות עם שוקולד למריחה היו עבורנו 'מאכלי עריבות ומיני מטעמים', ממש כאילו אכלנו 'ברבורים שליו ודגים'.
שרנו זמירות שבת. אחרי הליכה כה קשה וטיפוס כל כך מייגע, היתה פתאום משמעות מיוחדת לפיוט "הִלּוּכָךְ תְּהֵא בְנַחַת, עונֶג קְרָא לַשַּׁבָּת". ועם צאת הכוכבים הלכנו לישון באוהל. בשעה 9 בערב ירדה הדממה בראפיוג'י עם כל עשרות המטפסים.
ממוצע הגילים בטראק הוא 30 - אבל הרוב בתחילת שנות העשרים לחייהם. חוץ מאיתנו, נתקלנו רק בעוד 3 מבוגרים מעל 40. ונקודה מעניינת יותר: לא פגשנו ישראלים במהלך כל שהותנו בקורסיקה, אף לא אחד.
בכל ראפיוג'י אליו הגענו, השאלה הראשונה הייתה מאיזו מדינה אנחנו. כשאמרנו שאנחנו מישראל, התלהבו כולם, וסיפרו שהשנה היו רק חמישה ישראלים שהם פגשו במסלול GR20. לכן הרגשנו מידה מסויימת של גאווה שיש לנו הכבוד לייצג את עם ישראל בטראק האתגרי המיוחד.
האתגר למטייל הדתי
כל יום צופן אתגרים חדשים, ולמרות שתכננו את הטראק במשך שלושה חודשים עד רמת השעה, נדרשנו בכל יום לעשות שינויים בתוכנית כדי לעמוד במשימה. גם אחרי שיצאנו לדרך, עדיין לא הבנו את המשמעות של הטראק הקשה באירופה, שאליו מגיעים כל המקצוענים מאירופה שעשו כבר את כל הפסגות של אירופה, ויש להם ציוד מקצועי וקל.
הטראק הזה כאמור הוא מאוד מאתגר אדם דתי, מהסיבה הפשוטה: רק הציוד הדתי שקל כמעט קילו: תפילין וטלית, אוכל גז וסירים.
בתוך יומיים הבנו שהמשקלים הורגים אותנו. ביום השלישי, לאחר 3 ימים קשים בטירוף, החלטנו להפחית את משקל הציוד עד סוף הטראק. מ-19 ק"ג ירדנו ל-10 קילוגרם כל אחד. השארנו רק את המינימום שמינימום, הכרחי לשלושה ימים: מכונת גילוח אחת לשלושתנו, זוג תפילין אחד לשלושתנו (בניגוד למשל המפורסם, אנחנו לא זרקנו ראשית כל את הטלית והתפילין...), תחתונים (אחד לכל אחד), גרביים, חולצה, שק שינה ואוכל מינימלי. כך שכל מה שאכלנו היה לחם יבש וקבנוסים שהבאנו מהארץ, וחטיפי אנרגיה. אם להודות על האמת, היה קשה מאוד לעשות טראק של 12 שעות הליכה ביום ושריפת 4000 קלוריות ביום, ומצד שני להכניס לפה כמה מאות קלוריות של לחם, קבנוס וחטיפים.
את הציוד שוויתרנו עליו השארנו במקום היחידי שבו ישנו כביש שחוצה את האי. במקום יש רכבל ומוטל שבו מקובל להשאיר ציוד לשמירה. בסוף הטרק, לפני הטיסה בחזרה ארצה, נסענו לשם 100 קילומטרים כדי לקחת את הציוד שהשארנו.
יום חמישי של הטראק והיום הכי אתגרי: למעשה מסלול זה מוגדר כ'מכה של המטפסים' - טיפוס מצטבר של 1,250 מטר וירידה אף יותר ארוכה, עם הרבה עבודת ידיים, כבלי מתכת שמשמשים או במאונך לסנפלינג או במאוזן לאיבטוח, למעבר סלעי ענק קשים שלא ניתנים לאחיזה. אם זה היה מעט תלול יותר, זה כבר היה הופך לטיפוס ספורטיבי בנוסח קירות טיפוס; רק שההבדל הוא שכאן אנחנו עם ציוד כבד על הגב והשיפועים נוחים יותר מקיר טיפוס אנכי.
הרבה אתרים וספרים נוטים להפריז בקושי ובסכנה של החלק הזה. אנחנו ביצענו אותו במזג אויר קשה ביותר, ובפיסגה היתה אפילו סערת גשמים, אבל לפחות לא היה לנו שלג על הפיסגה, דבר שמוסיף מימד לקושי. בתנאים כאלה מדובר בטיפוס מאתגר מאוד, שכן הסלעים שלנו היו רטובים, והטכניקה דרשה שימוש בידיים עם כפפות מיוחדות, כשאנחנו שומרים אחד על השני. חייבים להבין שמדובר בסוג של סנפלינג, ללא כבל איבטוח, ושתי הידיים הן שני האיבטוחים שלנו. עשינו את המסלול עקב בצעד אגודל, מממשים את הפסוק שאנו אומרים בימים אלו שבין ראש חודש אלול להושענא רבא פעמיים ביום: "קַוֵּה אֶל ה' - חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ".
הגומל לחייבים טובות
אחרי שמונה ימים חזרנו ארצה. לכאורה, מאמץ ללא תכלית. עלינו על הר, ירדנו מההר. אבל הטראק חיזק את החברות רבת השנים.למרות כל הקשיים שבהם נתקלנו בדרך, וכל הבעיות שהיינו צריכים להתגבר עליהן, עשינו הכל בחברות ואחווה יפה. החברות שרדה והוכיחה שהיא ערך עליון, ולכן היה לנו קל להתמודד ולקבל החלטות בתור קבוצה, ואף לא פעם אחת להזדקק להצבעה.
אנשים אוהבים לעשות בחופשות דברים מהנים ומנוחה, ואנחנו חושבים שלפעמים גם חופשה פעילה ואתגרית היא סוג של ניתוק. מה גם שאצלנו היו לילות ארוכים עם שמים מלאי כוכבים שנתנו לראש ולנפש לנוח ממרוץ החיים. היעדר קליטה סלולרית ברוב הטראק, הוסיפה מימד נוסף לחופש. כולנו הרגשנו שהתפילות נעשות עם הרבה יותר כוונה ללא הפרעות שיגרת החיים. תפילין אחד + כוונה יתרה = זמן התארגנות בוקר יקר.
אחרי כל מה שעברנו, עמדנו כנראה בהגדרת החיוב של ברכת הגומל, אותה אמרנו כמובן בכוונה רבה אחרי שחזרנו ארצה. כי טראק שכזה נותן משמעות מיוחדת למשפט 'הגומל לחייבים טובות – שגמלנו כל טוב"..