גולשים לבריאות

אליהו בן-ציון תמיד אהב את הים. הוא נולד וגדל בבת ים והתחיל לגלוש בגיל שש. הוא השתתף בתחרויות בארץ והיה מקום רביעי בגלישה תחרותית. כשהיה בן 17 התחיל להתקרב אל הדת ואחרי השירות הצבאי בגלי צה"ל נכנס ללמוד בבני ברק בישיבת נתיבות עולם והיה אברך במשך 15 שנה.

אבל הים קרא לו לשוב, וגם עיריית אלעד ביקשה ממנו לערוך פעילויות גלישה לנוער בסיכון. הוא התלבט בהתחלה מכיוון שחשש להכניס את עולם הגלישה לציבור הדתי והחרדי, אבל בסוף הכריע לטובת עבודה עם נוער בסיכון.

היום הוא מנהל בית ספר דתי לגלישה 'גלים של תקוה' שמתנהל בחוף הנפרד בבת ים. בימים שני, רביעי ושישי, יש שיעורי גלישה לבנים ובימים ראשון, שלישי וחמישי, יש שיעורי גלישה לבנות, שאותן מלמדות מדריכות שעובדות בבית הספר שלו. בית הספר מיועד לכל אדם שמעוניין ללמוד גלישה בתנאים שתואמים את ההלכה - וגם לנוער בסיכון.

הקשר בין גלישה בים לטיפול בנוער בסיכון נראה על פניו מוזר ולא מתחבר. אבל לאליהו בן-ציון אין ספק מה נותנת הגלישה לנוער בסיכון: "אני תמיד מתרגם את הפעילות בים לאיך זה שייך מחוץ לים. איך לוקחים את הכלים האלה לחיים היומיומיים. הגיע אלי בחור שלא היה מתעורר בבוקר. הוא היה מתעורר כל יום בשתים עשרה בצהריים, וגם עבר גמילה מהתמכרויות לסמים. הוא הגיע לקורס והתחלנו לגלוש. הסברתי לו את כל היסודות של הים והגלישה ואיך זה עובד. הוא נתפס בחיידק של הגלישה, והגיע למצב שמרוב שהוא נהנה, הוא מגיע לים כל בוקר בחמש. זה כבר הישג גדול שבן אדם במקום לקום ב-12 קם בחמש בבוקר והולך לגלוש. לאט לאט ראיתי שהבחור רציני. שלחתי אותו לעשות קורס עוזרי מדריכים ושילבתי אותו בעבודה איתי. כך הבחור המשיך לגלוש, ולאט לאט הוא גם התחיל לעבוד. הוא בא לגלוש בחמש בבוקר, והמשיך לעבוד אצלי עד שבע בערב בתור עוזר מדריך. השנה שלחתי אותו לקורס מדריכים עם תעודה בווינגיט, לימודים של חצי שנה. היום הבחור הזה עובד ומרוויח יפה. מבחינתי לראות בחור שהשתקם זו הצלחה גדולה".

בהמתנה לסקי מים. צילום: 'גולשים עם כיפה'

הסקי סילק את הפרעת האכילה

גלישה בים, מסתבר, היא לא רק ספורט אתגרי ומסעיר. היא גם לא רק עוזרת לנוער בסיכון. היא יכולה לשמש ממש ככלי טיפולי. בישראל הנושא עדיין לא מספיק מפותח, אבל א' למדה את התחום בארצות הברית ויש לה הכשרה בינלאומית כמטפלת באמצעות גלישה.

הגיע אלי בחור שהיה מתעורר כל יום בשתים עשרה בצהריים, וגם עבר גמילה מהתמכרויות לסמים. הוא הגיע לקורס והתחלנו לגלוש. הגענו למצב שמרוב שהוא נהנה, הוא הגיע לים כל בוקר בחמש

א' ביקשה להישאר בשם בדוי מכיוון שבחברה אליה היא שייכת, לא כולם רואים את פעילותה בעין יפה. א' היא חרדית מבית, שגדלה בארצות הברית, ושם נחשפה לגלישה דרך חברה. כשהגיעה לארץ וגלשה בחופים הנפרדים, ניגשו אליה כל הזמן נשים וביקשו שתלמד אותם. גם המצילים בחוף תמכו וסייעו לה בהקמת בית הספר לגלישה. היום היא מנהלת של בית הספר לגלישה surf it בהרצליה, מדריכת גלישה ומטפלת באמצעות גלישה.

א' באה מרקע טיפולי, היא למדה תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בתזונה. במסגרת עבודתה היא דיאטנית המטפלת בהפרעות אכילה. גלישה טיפולית היא אחת הסיבות העיקריות שבשבילם הקימה את בית הספר לגלישה.

באילו תחומים אפשר לטפל באמצעות גלישה?

"בעיקר טראומות, כולל טראומות של פגיעה מינית. במיוחד בגלל שאנחנו בחוף רק של נשים, אז יש מוגנות. אני מאד נותנת להם להתבטא איך שהן רוצות. אין אצלנו קוד לבוש. בחורה שרוצה לבוא בביקיני מגיעה בביקיני. נשים שרוצות לבוא עם כיסוי ראש וחלוק ארוך, מוזמנות בשמחה. זה משהו שמאד נותן לכל אחת להרגיש שיש לה את כל מה שהיא רוצה, את כל מה שחשוב לה.

"אני מעסיקה בנות שהתחילו את הדרך שלהן אצלי, כלומר בנות שהיו בנוער בסיכון והתחילו בגלישה אצלנו לפני חמש שנים, ועברו את כל הדרך, עשו את הקורס של עוזרי מדריך והיום הן עובדות, וממש רואים כמה זה שינה אותן. זה נותן המון ביטחון, במיוחד כשהבנות האלה מתחילות לעבוד ורואות שבנות אחרות מסתכלות עליהן. אני תמיד אומרת למדריכות שעליהן אני כן מקפידה איך הן מתלבשות. אני רוצה שיהיו מכוסות כמו שצריך והכל, לא כי זה לפי ההלכה אלא בגלל שהבנות שמגיעות ללמוד מסתכלות עליהן כאילו הן המזכירה של אלוקים. כל דבר שהן עושות הן גם רוצות, הן ממש דוגמה אישית.

הגולשים מבית הספר 'גלים של תקוה'. צילום: 'גלים של תקוה'

"יש המון חברויות שנרקמות כאן, בנות שבחיים לא היו מכירות אחת את השניה בדרך אחרת  מוצאות חוויה משותפת. בנות אמריקאיות, ישראליות, חרדיות, דתיות לאומיות, הכל. כולן ביחד כולן חברות. הגלישה מחברת אותן וזה דבר מדהים לראות באמת".

תוכלי לתת דוגמה לטיפול באמצעות גלישה?

"היתה ילדה חולת סרטן. באמצע הטיפולים הבאנו אותה לגלוש, זו היתה פעם ראשונה שיצאה מבית החולים אחרי זמן רב. וזה היה פשוט משהו מדהים, חוויה אדירה. יש לי תמונה של הגלישה שלה ואני מסתכלת על התמונה ומזכירה לעצמי איזו חוויה זו הייתה. 

"סיפור אחר שקרה אצלנו: בחורה שעברה טביעה כשהייתה ילדה, ברמה שהייתה מונשמת בבית חולים. היתה לה טראומה מטורפת ממים, וזה ממש עצר אותה בהמון דברים בחיים. היא רצתה להתגבר על הטראומה מהמים. עבדנו איתה אחד על אחד. היום היא גולשת ואנחנו תמיד צוחקים עליה שהים מפחד ממנה".

כדיאטנית מצד אחד ומדריכת גלישה מצד שני מוצאת א' קשר בין התחומים, ומאמינה שגלישה יכולה לתת מענה לתחום ההולך וגדל של הפרעות אכילה: "אני מכירה בחורה שסבלה מהפרעות אכילה המון שנים, ושום טיפול לא עזר לה. אמרתי: אביא אותה לגלוש, נראה איך זה יתפתח, זה אחד הדברים ששינו לה לגמרי את החיים. שלוש שנים מאוחר יותר היא כבר למדה להדריך, והיום היא עמוק בתחום. והפרעת האכילה לגמרי נעלמה.

"אחד הדברים שאני עושה בטיפול של הפרעות אכילה: אני מבקשת מהם בפגישה הראשונה - תספרו לי את התחביבים שלכם, במה אתם טובים? תופתעי לשמוע כמה פעמים אין להם תשובה על כך. אין להם תחביב, אין להם שום דבר. מה שמאפיין אותם זו הפרעת אכילה, זה העניין שלהם. בשביל לשנות את זה, כשאנחנו נותנים משהו אחר שהם טובים בו, זה נותן להם זהות חדשה, משהו שהם יכולים להיות גאים בו. זה מגדיר אותם, ואז אין צורך של הפרעת אכילה, של להגדיר את מי שאתה".

בית הספר שלה פתוח רק חמישה חודשים אזרחיים בשנה – ממאי עד אוגוסט, מכיוון ששאר הזמן החוף הנפרד אינו פעיל .

מה עושים עם עסק שפתוח חמישה חודשים בשנה בלבד?

"זו לא העבודה העיקרית שלי. לא מזה אני חיה, זה לא עסק שמרוויח הרבה כסף. ההוצאות גדולות מאד, יש לנו ביטוח על שנה שלמה כשהעסק פעיל פחות מחצי שנה, וצריך לשלם  למורות, לקנות ציוד חדש, הקבוצות מאד קטנות וכל הגלישה הטיפולית היא בהתנדבות".

להנגיש את הספורט הימי לציבור הדתי

כשגילאור דמרי היה בן תשע, הוא הלך לים עם המשפחה שלו. כמשפחה דתית הם לא הלכו לחוף מעורב, ומכיוון שרצו להיות ביחד כל המשפחה, הם לא הלכו לחוף נפרד. כמו הרבה משפחות דתיות, הם חיפשו חוף שומם ללא שירותי הצלה, לבלות בו ביחד.

"היתה ילדה חולת סרטן. באמצע הטיפולים הבאנו אותה לגלוש, זו היתה פעם ראשונה שיצאה מבית החולים אחרי זמן רב. וזה היה פשוט משהו מדהים, חוויה אדירה"

מהר מאד ההנאה התחלפה בסיוט, כשהוא ושני אחיו החלו לטבוע. אביו הצליח להוציא אותו וגם שני אחיו הצליחו להינצל בסופו של דבר, אבל הטראומה נשארה וגילאור התרחק מהים למשך שנים רבות. שנים עברו עד שלמד להתחבר שוב אל הים, והיום הוא גולש מקצועי. לפני ארבע שנים הקים גילאור את המיזם החברתי 'גולש עם כיפה', ליצירת אפשרויות גלישה בגבולות ההלכה לציבור הדתי.

איך בעצם הצלחת להתגבר על הטראומה שלך מהים?

"כבר בתיכון החלטתי לשבור את הפחד שלי ולעשות קורס צלילה באילת. לנסות להיכנס למים עם בלון חמצן, ולהתחבר לים מחדש. זו הייתה חוויה מדהימה. למדתי שזה לא כזה מפחיד, שאפשר להיכנס לים, ושברגע שאתה לומד את הים קצת יותר, אתה יכול ליהנות ממנו.  

"גם ברמה האישית מאד התחברתי. הצלילה הפכה לאהבה שלי. כל חצי שנה הייתי דואג לרדת לצלול. אבל עדיין זה לא היה ים תיכון, זה היה ים עם בלוני חמצן. לא הצלחתי לשבור את הפחד מהגלים ומים התיכון ומהסחף. הייתי חייב שיהיה לי חמצן בפה.

גילאור דמרי. צילום: אבי וולוויץ

"אחרי שהשתחררתי מהצבא, טסתי לסרי לנקה. בסרי לנקה זה היה ים אחר וסביבה אחרת. החלטתי שאני חייב לשבור את הפחד מהגלים והים. למדתי לגלוש עם מדריך מקומי שלימד אותי קצת יותר על הים. ברגע שלמדתי לגלוש נשבר לי כל הפחד מהים, כי הבנתי איך הזרם עובד ואיך הגלים עובדים, והיום אין ים שאני מפחד להיכנס אליו. זה לגמרי שבר לי את הפחד ברמה האישית".

למה הקמת את 'גולש עם כיפה'?

"כשחזרתי לארץ מהטיול ראיתי שאף אחד לא מציע את הספורט הימי של הגלישה לציבור הדתי. כמי שגדל בעתניאל אני יודע כמה הציבור צמא לפעילויות כאלה ותמיד שמח להזדמנויות כל עוד זה בגבולות ההלכה.

"לכן הקמתי עסק חברתי שהמטרה שלו זה להנגיש את הספורט הימי לציבור הדתי. פניתי למועדוני גלישה בכל החופים בערך, ופשוט הסברתי להם מה הצורך של החברה הדתיים ואיך להתאים  את הפעילות שתתאים לציבור הדתי.

"דאגתי להנגיש את הספורט שיעמוד בגבולות ההלכה, כשגבולות ההלכה זה מאד משתנה, יש כאלה שיכולים להגיע לחוף מעורב, אבל העיקר שתהיה קבוצה נפרדת עם מדריכה לבנות וקבוצה עם מדריך לבנים, ויש כאלה שחשוב להם חוף נפרד. אני דאגתי שהפעילויות יהיו בחוף נפרד ובקבוצות נפרדות".

מה הגלישה נותנת לך?

"הים הוא פלא בריאה ואחד הכוחות הכי חזקים שיש בטבע. כשאתה נמצא שם ואתה מבין שאתה כזה קטן, ולמרות זאת אתה מסוגל להתמודד עם כל הגודל הזה. ואם אתה עושה את הדברים בצורה הנכונה אתה מסוגל לא רק להתמודד עם זה אלא גם ליהנות מזה, לשלוט על הגלשן ועל הגל, ולהשתמש בזה בשביל הצרכים שלך. זו יכולת מדהימה שקשה לתאר אותה במילים".

אמנם היום יש כבר יותר מודעות לגלישה בציבור הדתי אבל עדיין יש מעט מקומות שמותאמים לציבור שלנו. בחופים הצפוניים או הדרומיים של רצועת מישור החוף אין כמעט מענה למי שמעוניין בגלישה שמותאמת להלכה.

"כשחזרתי לארץ מהטיול ראיתי שאף אחד לא מציע את הספורט הימי של הגלישה לציבור הדתי. כמי שגדל בעתניאל אני יודע כמה הציבור צמא לפעילויות כאלה. לכן הקמתי עסק חברתי שהמטרה שלו זה להנגיש את הספורט הימי לציבור הדתי"

בתקופה האחרונה עבר גילאור לתחומי עיסוק אחרים, והמיזם החברתי שהקים עומד בפני סגירה. אני שואלת אותו למה בעצם עדיין צריך את המיזם 'גולש עם כיפה', אם יש היום מועדוני גלישה לדתיים ואם התחום היום כבר מוכר ונגיש?

גילאור: "המיזם שלי אכן פחות פעיל היום, אבל מצד שני בחורף האחרון קיבלתי למעלה מ-200 פניות, ובקיץ מעל 1,000 פניות, מאנשים שביקשו ללמוד גלישה. כלומר גם היום, אחרי ארבע שנים, הצורך קיים והביקוש קיים. יש מועדוני גלישה לדתיים במרכז הארץ. אבל באשקלון אין, בחיפה אין, בנהריה אין, והציבור שלנו נמצא בכל מקום.

"אני מרגיש נוח לסגור את העסק עכשיו אחרי שעשיתי את מה שהייתי צריך לעשות: להנגיש את הספורט הימי, ולהבין שזה דבר שצריך להיות נגיש גם לציבור הדתי, ולספר למועדוני גלישה בארץ מה הצורך, ולספר לציבור הדתי על הספורט הזה. לכן בלב שלם אני מרגיש בנוח להפסיק עם המיזם. מצד שני אני רואה את הביקוש ועצוב לי לא לתת מענה לאנשים שרוצים את העזרה. כל המטרה שלי הייתה שזה יהיה נגיש ושנצליח לחבר את מי שרוצה לנושא גלישת הגלים – ואת זה עשיתי".