נראה כי קניית והעתקת עבודות הפכה למעשה כמעט לגיטימי בחברה הישראלית. כשהצעתי לחברה לצאת אתי לקפה, היא סימסה לי שהיא בדיוק כותבת עבודה סמינריונית לבעלה, והיא לא היחידה שהרגישה בנוח לשתף אותי בעובדה הזו. חברות נוספות שיתפו שהן כותבות לבן זוגן עבודה או שהוא כותב להן, ולא הרגישו צורך להצטדק או להתנצל. בניסיון להבין מתי ולמה הפך מעשה רמיה לעניין נורמטיבי, הלכתי לחפש תשובות (מטאפורית, בקור הנוכחי אין מצב שאני יוצאת מהבית).
"לא העתקתי במבחנים"
חשוב לי לציין שגם אם בשיחה חברתית האווירה הייתה שמדובר במעשה לגיטימי, הרי כשביקשתי לראיין חברות בנושא, קיבלתי גם תשובות שליליות. בסופו של דבר מצאתי שתי חברות שהסכימו להתייחס לנושא בזהות בדויה. נעמה (שם בדוי) קנתה בעבר עבודה אקדמית. כששאלתי אותה איך היא מסבירה את זה, היא הפרידה בין מבחנים ועבודות שקשורות לחוג הנלמד, לבין עבודות סמינריוניות, וטענה שהקפידה תמיד לא להעתיק במבחנים, אולם עבודות סמינריוניות זה ענין אחר.
"אני חושבת", אמרה, "שהמטרה של מבחן זה לבדוק את הידע של סטודנט במקצוע שהוא למד, במקצוע שהוא יודע אותו, במקצוע שמאד חשוב לו להמשך העבודה או להמשך ההתקדמות שלו. לעומת זאת, עבודה סמינריונית בדרך כלל לא קשורה למה שהוא למד, או קשורה בצורה מאד מאוד חלקית, או שזו משהו שלא באמת נותן ותורם דבר לסטודנט עצמו, ולא לחומר הלימודים שלו. אני חושבת שבגלל זה יש הבדל מאד גדול, בין העתקה במבחן - ואני מודה שיהיה לי מאד קשה ללכת לרופא שהעתיק במבחן שלו – לבין מצב שהרופא קנה עבודה על משהו שלא היה קשור לידע הרפואי החיוני שלו. אני מאמינה שעם זה לא תהיה לי בעיה, כי העבודות האלה בסופו של דבר נועדו בשביל לגרום לסטודנטים לשלם עוד כסף על קורסים שלא קשורים אליהם. יש יותר מדי סטודנטים שנכשלים בעבודות האלה, וצריכים בסופו של דבר להשלים ולשלם כסף נוסף למכללות ולאוניברסיטאות כדי לקבל את התואר שלהם. ולכן אני באמת לא רואה משהו רע בלקנות עבודה שלא נותנת לי בסופו של דבר שום דבר".
נושא מורכב
נעה (שם בדוי) סייעה רבות בלימודי התואר הראשון והשני לקרוב משפחה שלה. היא מציגה את מורכבות הנושא באופן שמעלה תהיות לגבי הדרישות היום מסטודנטים המבקשים ללמוד באקדמיה את המקצוע בו בחרו.
"זה לא שאני עכשיו מדרבנת מישהו להעתיק בעבודות. זה ממש לא העניין. שלי בחיים לא העתקתי, מעולם. חשוב לי להגיד לך, שאני לא משכנעת עכשיו אנשים להעתיק אבל אני יכולה להסביר את הסיבה".
למה לדעתך התופעה של קניית והעתקת עבודות כל-כך נפוצה וכל-כך מקובלת היום בחברה?
"אני חושבת שהיא נפוצה ומקובלת גם מסיבה של עומס גדול של אנשים שנכנסים ללימודים אקדמיים. יש להם גם את כל העומס הלימודי והמבחנים, וגם הרבה פעמים הם צריכים לפרנס את עצמם ולעבוד קשה בשביל לשרוד את השנים האלה. אני חושבת שזה סיבה אחת: חוסר זמן. דבר שני: אני חושבת שכתיבה אקדמית היא מאד מורכבת ומאתגרת, ויש הרבה אנשים שהם סטודנטים מצויינים והם יהיו במקצועות שלהם מעולים, אבל הכתיבה האקדמית מאד קשה להם. היא דורשת כישורים שהרבה פעמים לא קשורים לתוכן התואר שלך, למה שלמדת".
בעצם את אומרת שאין כל-כך קשר בין העבודות לאיכות המקצוע של האדם בסופו של דבר?
"ממש. זה חד משמעי, אני חושבת. ואני גם חושבת שיש עבודות שהן יותר פרקטיות ופחות מבוססות על רקע תיאורטי. אתה רואה אחוז גבוה יותר של אנשים שעושים את העבודה הפרקטית בעצמם, לעומת העבודות התיאורטיות שהן הרבה פעמים קונים מאחרים. ברגע שזה נוגע אליך ולמה שאתה חווה בלימודים, ולמה שאתה אמור לדעת במקצוע שלך, כי אז אתה גם מרגיש שזה חשוב לך לעשות את זה וגם ממילא זה דינמי. זה מבוסס גם על הלמידה האקטיבית שבכיתה, לעומת דברים שהם מאוד מאד תיאורטיים שאתה עושה על איזה נושא, להתחיל מאפס איזשהו מחקר קשה. יש הרבה אנשים שלא נולדו ולא יודעים להיות חוקרים אבל הם יודעים להיות מורים/הנדסאים/פסיכולוגים טובים. אני מרגישה, שבגלל זה אנשים עושים את זה".
אבל בעצם אנשים מקבלים קרדיט וגם שכר על דברים שהם לא עשו?
"נכון, זו סוגיה מורכבת. אני חושבת שיאיר (קרוב המשפחה לו עזרה – א"א) הוא מורה מעולה, אבל יש לו לקות למידה. הוא לא יודע לכתוב בלי שגיאות כתיב; הוא לא יודע לסגנן; הוא לעולם לא יוכל להשלים את התואר לבד. הוא לא היה מסיים את זה ללא עזרה. הוא בן אדם מדהים ומורה לחיים, והוא מלמד בתחום שאין בו כמעט כתיבה. אז למה הוא צריך לסבול ולא להיות מורה? למה הוא לא זכאי לשוויון הזדמנויות? ההקלות שנותנים באוניברסיטה, נועדו להקל על הסובלים מלקויות למידה. גם ככה, במבחנים הוא השתמש בהקלות המון פעמים, כשזה לא היה אמריקאי. אבל בתחום העבודות האקדמיות, איך יוכל להצליח? האם נגזר דינו או להיות מנקה רחובות או לשמש מורה בלי תואר? אני לא מקבלת את זה, ולכן נחלצתי לעזרתו. הבנתי שזה לא הוגן, ושאני אעזור לו".
"סיוע" ב-3,000 שקל
בניסיון להבין את ממדי התופעה ואיך בדיוק זה עובד, גיגלתי את המילים 'קניית עבודות אקדמיות', ולנגד עיניי נפרשו אתרים רבים שמציעים סיוע בכתיבת עבודות.
בחרתי באופן אקראי שני אתרים והתקשרתי אליהם. באתר הראשון שמו אותי בהמתנה, ולאחר דקה וחצי בערך פקעה סבלנותי וניתקתי. למרבה הפתעתי קיבלתי לווטסאפ הודעות עם שמות בעלי האתר ופרטי תקשורת וכן המלצות עליהם. אחת ההמלצות שם הייתה מטרידה במיוחד וכך נכתב בה :
"ציפי היקרה, במסגרת התואר השני שלי הייתי זקוקה לעזרה בכתיבת עבודת הגמר שלי. פניתי אלייך ונענית בחיוב עם המון רצון טוב. קראת המון מאמרים בנושא, בדקת מי המרצה, מה הסגנון שלה, והתחלת בכתיבת העבודה. עמדת בלוח הזמנים שנתתי לך לגבי כל חלק. וכמובן התייחסת להערות ותיקנת בהתאם. לאחר חודש וחצי קבלתי ציון 100. המורה כל כך התלהבה ויחדיו הגענו לתוצאה המדהימה ואף אנחנו שואפות לקדם זאת למחקר מדעי. אז תודה רבה על שיתוף הפעולה, העזרה, הנכונות, ההתנסחות והמקצועיות לשמה. אין כמוך!!! מקצועית ואנושית". מסתבר שהאתרים האלה לא רק מבצעים עבודת חקר במסגרת הסמינריון, אלא גם על המרצים עצמם, ומתאימים את עצמם לדרישות המרצה.
בפנייה השניה ענו לי מיד. כששאלתי ישירות על קניית עבודה, הם התחמקו ובחרו לקרוא לזה סיוע. אבל בהמשך הסתבר שבהחלט מדובר בקניה של עבודה. הם הגדירו זאת כליווי מלא וליווי חלקי. לקנות רק סקירה נחשב ליווי חלקי שעולה 1,000–1,500 שקלים, ואילו ליווי מלא, כלומר עבודה לסמינריונית, 3,300-3,200 שקל. כששאלתי אם יהיה לי ראש שקט והם יעשו הכל, נעניתי שהכל אפשרי, והשאלה היא מה המנחה רוצה וכמה הוא מעורב, מה הוא דורש ומה אעשה אם יבקש הקלטות של ראיונות.
בקיצור שני המקומות הפגינו רמת מקצועיות שלא הייתה מביישת חוקרים בשב"כ, כשנכנסו גם לדרישות ומאפייני המרצה ולא רק למאפייני העבודה.
"קונים השכלה"
ד"ר יהודה פלד הוא ראש החוג לניהול מידע וידע ומרצה בנושא טכנולוגיות בהוראה בחוג לחינוך במכללה האקדמית גליל מערבי. במסגרת מחקריו הוא בחן מה גורם לאדם נורמטיבי לרמות במבחן או לקנות עבודה להעתיק.
אז מה גורם לאנשים להרגיש עם זה בנוח?
"הגורם הראשון שאני רוצה להתייחס אליו, זה לקנות השכלה. אנשים הולכים היום למערכת השכלה גבוהה לא כדי ללמוד, אלא כדי לקדם את עצמם, עם תואר ראשון, תואר שני ולפעמים תואר שלישי. לתואר הראשון והשני יש שתי משמעויות: 1. מגוון רחב של מקומות עבודה דורשים כתנאי בסיסי תואר ראשון, ורבים דורשים תואר שני. למשל, מורה זו או אחרת רוצה להתקדם להיות סגנית מנהלת. הדבר הראשון שמשרד החינוך מבקש ממנה: תעשי תואר שני. אבל אין לה עניין, זה לא מעניין אותה ואין לה זמן. היא לחוצה ילדים ועבודה, אז היא עושה את התואר השני בצורה הכי יעילה שהיא רוצה, רק מפני שחייבו אותה וזה תנאי לקידום בעבודה.
"אין כיום אדם מתחת לגיל 40 שהולך לתואר ראשון רק כי הוא רוצה ללכת לתואר ראשון. הוא הולך או מפני שהמערכת החברתית מצפה ממנו, או כי ההורים רוצים, או כי ברור לו שזה המסלול כדי להתקבל לעבוד בכל אחד מהגופים הממשלתיים, בכל חברה, כמעט בכל תפקיד. זה הדבר הראשון.
"הגורם השני הוא ההישרדות. בוא ניקח שוב את המורה שצריכה להתקדם, ומשרד החינוך קצב לה שלש שנים או ארבע שנים, והיא הולכת לעשות תואר ראשון או שני, לא משנה מה, וקצת קשה לה: בשנה הראשונה היא נכשלה בקורס אחד, ובשנה הבאה רמת הקורסים עולה והקשיים גוברים. היא מגיעה לשנה ג' וכבר חייבת שני סמינריונים, וגם סוחבת על הגב איזה קורס או שניים שנותרו משנים קודמות. היא יודעת שהיא חייבת בתום השנה השלישית או הרביעית את התעודה, כי אחרת לא תקבל את הקידום, והיא חייבת להסביר למממן - משרד החינוך או לא משנה מי - למה נכשלתי ולמה אני צריכה לפתוח שנה ד' או שנה ה'. פה נכנס גם העניין הכלכלי וגם העניין האישי של יוקרה, וגם העובדה שהלכתי ללמוד לא כי אני רציתי, אלא כי זה המסלול שאני צריכה לעשות, כדי להתקדם. ולכן, לקניית עבודה אין מבחינתה שום משמעות. בעיניה זה לא רמאות, אלא חלק מהתהליך שנכפה עליה, ואז משתבשת אצלה המשמעות של מה זה בסדר ומה לא בסדר".
כיצד אם כן מתמודדות המכללות והאוניברסיטאות עם תופעה שכמעט הפכה לנורמה?
תוכנה שנכנסה לאחרונה למכללות ואוניברסיטאות רבות בארץ, באה לפתור את בעיית המקוריות של העבודות. ד"ר זהבית דדון-גולן, ראשת המינהל האקדמי במכללת חמדת הדרום, מספרת על התוכנה:
"מכללת חמדת הדרום, בדומה להרבה מוסדות השכלה גבוהה הטמיעה בשנה האחרונה תוכנה חדשה שנקראת תוכנת אורגינליטי, שכל מטרתה לבדוק מקוריות של עבודות שהוגשו. זה נעשה מתוך רצון להעלות את רמת הסטודנטים ולראות אותם מתמודדים עם השדה המחקרי".
מה בעצם התוכנה עושה ?
"התוכנה בודקת את מקוריות העבודה כאשר היא בעצם בודקת במאגר של מרבית האוניברסיטאות והמכללות אם העבודה כבר הוגשה בעבר. במידה והוגשה בעבר בווריאציה כזו או אחרת, או הועתקה מאיזשהו מאמר, היא מסמנת את הפיסקה שהועתקה וכותבת מהיכן הועתקה".
חינוך ליושרה
יש גם דרכים אחרות למנוע העתקות בעבודות לא רק ע"י הבילוש דרך תוכנות במחשב. דרך ייחודית שמנסה לחנך ליושרה, מוצגת ע"י ד"ר מנוחה כהן, ראש החוג לחינוך בלתי פורמלי במכללת אפרתה.
"אנחנו באפרתה התעסקנו ועוסקים בנושא הזה בצורה נרחבת וייחודית, שלא קיימת במקומות אחרים. אנחנו כבר לפני שבע שנים, אולי יותר, הבנו שיש בעיה. אני חייבת להגיד, שרוב הסטודנטיות כמובן לא מעתיקות, אבל אם חשבנו שבמכללה דתית לא יתקלו בבעיה הזאת - זה לא כך. ובמסגרת הניסיון שלנו להתמודד עם הנושא, הגענו למסקנה שאנחנו צריכים לעסוק בכלל בנושא של אתיקה ומוסר, לעבוד עם הסטודנטיות על הנושא הזה. לצורך כך הקמנו ועדה שעוסקת באתיקה בחינוך ובהוראה. החלטנו לטפל לא רק במניעת העתקות אלא גם לפתח את התפישה האתית מוסרית של הבוגרות שלנו, שבקרוב מאד תהיינה מורות ותתמודדנה עם הבעיות האלה מהצד של המורה".
איך אתם עושים את זה?
"אנחנו רואים את זה כחלק מתהליך חינוכי של עיצוב המורה לעתיד. לא רק בעיה עם העתקות. חלק מהבעיה נובעת מזה שהגבולות לא מספיק ברורים לפעמים. הן יכולות לבוא ולהגיד: אני לא העתקתי, פשוט בעלי עזר לי, והרי אשתו כגופו, אז למה שלא יעזור לי. זו דוגמה לאי בהירות לגבי מה נחשב לעבודה עצמית ומה לא נחשב לעבודה עצמית. מה שאנחנו שעשינו זה שהקמנו את הוועדה הזאת, ובה מספר מרצים שכולם עוסקים בזה בהתנדבות מתוך רצון לקדם את העניין. ובנוסף החלטנו שנכתוב אמנה אתית למכללה, שזה דבר שלא היה קיים אצלנו לפני כן, ואינו קיים גם בהרבה מוסדות אקדמיים אחרים. את טיוטת האמנה שיתפנו בכל קהילת המכללה, ובראש וראשונה. כל הסטודנטיות שלמדו אותה שנה במכללה. קיימנו יום עיון שבמסגרתו גם הוצגה הטיוטה של האמנה והן יכלו להגיב ולהציע הצעות לשינויים. אותו דבר עשינו עם כלל המרצים וגם עם עובדי המינהל. האמנה לא עוסקת דווקא בנושא של העתקות, אלא בנושא של הערכים שעליהם החיים בקהילת המכללה מושתתים. זה למשל נוגע גם ליחס בין אישי בין הסטודנטיות לבין עצמן ובין הסטודנטיות לבין המרצים. זה כולל גם מחוייבות של מרצים, איך הם מתייחסים לסטודנטיות, כיצד ומתי להחזיר עבודות ומבחנים. זה בהחלט לא מטפל רק בנושא של העתקה כן או לא. בנוסף פיתחנו לומדה ממוחשבת שנקראת אתיקול וכל סטודנטית בשנה א' נדרשת לעשות. זה משהו שלוקח שעה בערך לעבוד בלומדה הזאת, ושם יש כל מיני סיטואציות שראינו שהן לא תמיד ברורות, והסטודנטית צריכה לבחור מה לדעתה התגובה הרצויה לכל מקרה. היא לא מקבלת על זה ציון. אחרי שהיא בוחרת באופציה כלשהי, קופצת לה התייחסות לאופציה שבה בחרה. הדבר השלישי שעשינו, אנחנו מקיימים כל שנה לסטודנטיות שנה א' יום עיון בנושא האתיקה בחינוך ובהוראה. אנחנו פותחים אותו עם שחקניות מקצועיות שמציגות דילמות, כמו למשל סטודנטית שמעבירה שיעור בדיוק כמו סטודנטית אחרת שהעבירה שיעור זהה בשנה שעברה, או מצב של מורות יושבות בחדר מורים ומרכלות על תלמידים. כך אנחנו מציגים בפני הבנות דילמות ודנים בדילמות האלה. רב המכללה, שהוא בעצמו איש חינוך ותיק, נותן שיחה מנקודת המבט של איש החינוך, ולאו דווקא מההיבט הרבני. אחר כך אנחנו מציגים בפניהן את האמנה האתית. ככה אנחנו מכניסים אותן לעניין כבר בשנה א'".