חג השבועות הוא חג די מוזר. אולי החג הכי מוזר בשנה. נתחיל מכך שהתאריך שלו לא מופיע בשום מקום בתורה. גם הסיבה המרכזית שאותה אנו מציינים בתור סיבתו של החג – חג מתן תורה, לא מופיעה בתורה בשום מקום. חז"ל הםשיצרו את החיבור בין חג השבועות לבין קבלת התורה בסיני, בין השאר מפי שמדובר בשני אירועים שהתרחשו באותה תקופה בשנה, אולי אפילו ממש באות היום.
אבל האמת היא שיש מעמד ברית נוסף, שעם ישראל קיים ממש באותה תקופה בשנה, בדיוק ארבעים שנה לאחר מעמד הברית בסיני. כוונתי היא למעמד הברית בהרי גריזים ועיבל, לאחר הכניסה לארץ. מעמד ברית שממש השנה, לפני כחודשיים, זכינו לשמוע ולראות על ממצא ארכיאולוגי מדהים שנתגלה בהר עיבל (לוחית העופרת שהתגלתה בהר עיבל), שמשמש לו שריד וזכר.
בעוד שמעמד הר סיני התקיים לאחר יציאתם של בני ישראל ממצרים, הברית בהרי שכם מתקיימת זמן קצר לאחר כניסתו של עם ישראל לארץ. רצף הזמנים מורה על כך שגם מעמד זה בהרי שכם התקיים באזור הזמן של חג השבועות, ואולי אפילו ממש בתאריך עצמו (עם ישראל נכנס לארץ בעשירי לניסן, נלחם מלחמה אחת ביריחו, שתי מלחמות בעי, ולאחר מכן מגיע להרי שכם).
בואו נתבונן ביחס שבין שתי הבריתות - הברית בסיני, ומעמד הברית בהרי גריזים ועיבל.
קיים שוני מהותי בין הטקסים בסיני ובהרי שכם.בעוד שבסיני ניצב העם בתחתיתההר ואילו ההתגלות מתרחשת בפיסגתו, והעם מגיב ביראה והכנעה כלפי ההתגלות הא-לוהית שעימה נפגש לראשונה, הנה בהרי שכם העם הוא זה שעמד בפיסגת ההרים, ואילו הכהנים והלויים עמדו בעמק שביניהם, והעם נדרש להפנות מבטו בעיקר כלפי מרחביה של ארץ ישראל, שאמורה לעורר בו את רגשי תודה כלפי הירושה המופלאה שהוא מממש עכשיו לראשונה את הקשר עימה.
השניות בין שני מעמדי הברית, חשובה ומשמעותית לא רק לדור יוצאי מצרים, אלא לא פחות מכך עבורנו, שחיים בדור תקומתישראל מחדש על אדמתו. ברית התורה בהר סיני, וברית הארץ בהרי שכם, צריכות להיות לאחדים בידינו: בשתיהן עומד העם מול א-לוהיו, אך בצורות שונות. באחת, מוטיב היראה הוא מרכזי,ובשניה הדגש הוא על עמידה בוגרת ובשלה, שיש בה לקיחת אחריות ומעורבות אקטיבית יותר בכריתת הברית, ובמחוייבויות שנגזרות ממנה.
הנביא ירמיהו יתנבא גם על ברית נוספת שתיכרת לעתיד לבוא, בשיבתם האחרונה של עם ישראל לארצם, שצועדת צעד נוסף בכיוון המגמה הכללי הזה: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים... וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה... נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה". נבואה זו מהדהדת גם את נבואתו של הושע שקראנו רק בשבת האחרונה בתורה: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי".
זהו כיוון הזרימה ההיסטורי של הברית בין העם לא-לוהיו: פחות יראה, ויותר אהבה. פחות פעולה מתוך פחד ומחוייבות חיצונית, ויותר פעולה מתוך הגיון הלב וחכמת הלב, בעודןעולות בקנה אחד עם התורה הנצחית שהתגלתה בסיני, שמכמניההולכים ומתגלים בכל דור ודור.