יש אנשים שהם כרוניקה חיה שמספרת את עצמה. כל מילה שיוצאת להם מהפה היא מערך שיעור היסטוריה בפני עצמו. אחד כזה הוא מיכאל מיכאלי, בוגר המחזור הראשון בחלוצת ישיבות בני עקיבא, ישיבת כפר הרוא"ה. מה שאנו קוראים מעל דפי ההיסטוריה הם אוסף זיכרונות ילדותו.
ביום רביעי הקרוב, ג' באלול, ימלאו 85 שנים לפטירתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, מייסד הרבנות הראשית והרב הראשי הראשון לארץ ישראל. שלושה חודשים אחרי פטירתו, קראו לעצמם חברי המושב הדתי בעמק חפר, שהוקם שנתיים לפני כן, בשמו של הרב קוק – כפר הרוא"ה.
ארבע שנים אח"כ, בי' בחשוון ת"ש, 23 באוקטובר 1939, הוקמה בכפר הרוא"ה ישיבת בני עקיבא הראשונה, אֵם ישיבות בני-עקיבא.
13 התלמידים הראשונים הגיעו לכפר הרוא"ה, הניחו את תרמיליהם בבית הכנסת ששכן אז בצריף, פתחו גמרא מסכת ביצה (שהושארה שם מסמינר הקיץ) והחלו לומדים בהתרוממות רוח, בתחושה שנעשה מעשה חלוצי. הם שוכנו בליפטים (מכולות עץ שבהן הובלו רהיטי העולים מחוץ לארץ) וכן במבנה שנועד לרפת, כשהעגלים היו מלחכים את פניהם בשנתם.
אופן ההתנהלות של הישיבה היה דמוקרטי. התלמידים היו שותפים מלאים בניהול הישיבה ובהתוויית דרכה
בלי שידעו זאת באותו רגע, בני המחזור הראשון של ישיבת כפר הרוא"ה הפכו למייסדיה ואף למייסדי דור הכיפות הסרוגות. הם כתפי הענקים עליהם אנו עומדים היום.
לפני כחודש נפטר אחד מאחרוני הבוגרים, השופט בדימוס צבי טל ז"ל. מיכאל מיכאלי שייבדל לחיים ארוכים, הוא אחרון בוגרי המחזור הראשון של ישיבת כפר הרוא"ה שניתן לראיין אותו (בוגר נוסף לא ניתן לראיין מפאת מצבו הבריאותי). אדם מבוגר כבן מאה שנים בקירוב, בדרך כלל יהיו חושיו כהים, זכרונו מעומעם ותפקודו הפיזי והמנטאלי ירוד. כשפגשנו את מיכאל מיכאלי הופתענו לגלות אדם מלא חיות, צלול בדעתו, בעל חוש הומור יוצא דופן, שומע ונשמע היטב, הולך על רגליו, קורא ולומד.
אנשים מתקשים להיזכר באירועים שהתרחשו בשנה שעברה, לפני שנתיים ובטח שלפני עשור. לעומת זאת, מיכאל מיכאלי גולל בפנינו סיפורים מימי נעוריו שהתרחשו לפני שמונים ותשעים שנה.
סיפור חייו מגלם את ראשית ההתיישבות ועוד לפניה. זיכרונות ילדותו הפכו להיות היסודות האיתנים עליהם קמה מדינת ישראל. צעדיו הראשונים בישיבה התיכונית, בהגנה ולאחר מכן בשירותו הצבאי בצה"ל, הם ראשית הציונות הדתית על כל גלגוליה. או במילים אחרות, דור המייסדים של 'הכיפות הסרוגות'.
בראשית היתה המחשבה
מיכאל מיכאלי, שעבר את גיל 96, נולד בפולין בשנת 1925. בשנת 1936, בהיותו בן 11, עלה עם הוריו ואחיו לארץ, ובכך ניצלו מפרעות השואה. אביו היה פעיל בתנועה הציונית ובהסתדרות המזרחי בפולין וקיבל סרטיפיקט (אשרה) לעלות לארץ ישראל עם משפחתו.
המשפחה התיישבה בפתח תקווה. ביסודי הוא למד בבי"ס 'שארית ישראל' ובהמשך בחטיבת הביניים הוא למד בבי"ס 'נצח ישראל'.
מיכאל יכול היה לבחור ללמוד בתיכון בתל אביב. אך הוריו של הרב נריה זצ"ל גרו בפתח תקווה, והרב נריה היה מגיע לבקר בביתו מדי פעם ומשתף את משפחתו לגבי חלומו להקים ישיבה תיכונית.
"הרב נריה זצ"ל היה פוקד גם את סניף בני עקיבא שבעיר" מספר מיכאלי, "וגם שם פרש בפני החניכים את תוכניותיו להקים ישיבה תיכונית תורנית בכפר הרוא"ה, שלימוד התורה והגמרא יהיו הדגל שלה.
צבי קפלן, שקראנו לו צֶבי, היה תלמיד חכם גדול. הוא זה שחיבר את המנון הישיבה, שהיה מורכב מ-19 בתים
"לאבא שלי לא היה קל להחליט שאלמד בישיבה בכפר הרוא"ה. היו לי שני אחים, בוגרים ממני, והם יצאו לעבוד עם אבא כדי לסייע בפרנסת המשפחה. גם אני הייתי מועמד לעבוד עם אבי. אבל האחים שלי עשו הכל כדי להשפיע על אבא שלנו שלפחות אני, צעיר האחים, אצא ללמוד. וכך קרה. אבא נתרצה ושלח אותי ללמוד בישיבה החדשה בכפר הרוא"ה".
הרב נריה פנה למוסדות שונים בבקשת סיוע להקמת הישיבה, אך פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 הציב קשיים רבים על גיוס הכספים. נשיא המזרחי העולמי הרב מאיר בר אילן סירב לסייע בשל קשיים אלה. משה חיים שפירא, אז גזבר המזרחי ולימים מנהיג המפד"ל ושר בישראל, הסכים לסייע בתקצוב לתקופת ניסיון, ואילו הרב יהודה לייב מימון הסכים לסייע להקמת הישיבה מכיסו שלו.
"בימיה הראשונים של הישיבה אכלנו בחוץ. לא היה מבנה של חדר אוכל בימים ההם. תנועת המזרחי רצתה להקים במבנה שעמד לרשותה בכפר הרוא"ה ישיבה חקלאית, והם סרבו לתת לתנועת בני עקיבא את המבנה לטובת הקמת ישיבה. לכן בתחילת הדרך נאלצנו ללון וללמוד בתנאים קשים.
"עד שיום אחד החליט הרב נריה שנפלוש למבנה הריק ונתמקם בו - וזה מה שקרה. נכנסנו למבנה וזה בהחלט שיפר את תנאי הלימוד והמגורים בישיבה. למדנו תורה לאור עששיות נפט, כי עוד לא היה חשמל. לאט לאט השתלטנו על המבנה כולו ותנועת המזרחי השלימה עם העובדה הזאת והעבירה אותו לרשותנו", מספר מיכאל מיכאלי.
כחצי שנה לאחר הקמת הישיבה הצטרף לרב נריה חברו אברהם צוקרמן, ויחדיו נשאו בעול הישיבה משך יובל שנים – הרב משה צבי נריה, והרב אברהם צוקרמן, זכר צדיקים לברכה. "הרב נריה היה מבוגר מאיתנו בפחות מעשר שנים", מספר מיכאלי. "שני הרבנים כינו את הישיבה 'רפובליקה של תורה'. ראשי הישיבה לא הכתיבו את כללי ההתנהלות ואת חוקי הישיבה. נבחר ועד על ידי תלמידי הישיבה וכל ההחלטות התקבלו על ידי ועד התלמידים הנבחר. אופן ההתנהלות של הישיבה היה דמוקרטי. התלמידים היו שותפים מלאים בניהול הישיבה ובהתוויית דרכה", מספר מיכאל מיכאלי.
"כל תלמיד שהגיע אחרי הגרעין המייסד, היה צריך לעמוד בתנאי קבלה, שאנחנו, התלמידים, החלטנו עליהם. הגיעו מועמדים שלא התאימו לצביון הישיבה וחברי הוועד החליטו שלא לקבל אותם. למדנו רק לימודי קודש, כי הרב נריה סירב בכל תוקף להכניס לימודי חול לישיבה. אולם לשיטתו של הרב צוקרמן, חובתו ההלכתית של האב ללמד את בנו אומנות, חלה על לימוד לימודי חול, המאפשרים הוצאת תעודת בגרות. רק לאחר עשר שנים וחרף התנגדותו הנחרצת, נכנע הרב נריה זצ"ל לדרישה להכניס לימודים כלליים לתוכנית הלימודים בישיבה".
כך נולדה הכיפה הסרוגה
זאת הייתה מהפיכת הכיפה הסרוגה. מיכאלי חושף איך בכלל התחיל כל הנושא הזה של כיפה סרוגה. "באותה תקופה כולם חבשו כובעי ברט וקסקט. אחת החברות של אחד התלמידים סרגה לו כיפה סרוגה - ומשם זה התגלגל. יותר ויותר בנות סרגו כיפות לבנים, והכיפה הסרוגה הפכה לסמל. מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי עם כיפה סרוגה לראשי.
"הייתה אווירה טובה בקרב תלמידי הישיבה. השתדלנו להתנהל בהדדיות ולעזור האחד לשני. אם כי כמו בכל חברת ילדים, לא הכל היה מושלם.
"השתדלנו לנצל את הזמן שעמד לרשותנו ללימוד תורה. כולם דיברו עברית. היה גרעין שנקרא 'המקוואים', שאחד החברים בו היה הרב מרדכי פירון זצ"ל, לימים אלוף בצה"ל והרב הצבאי הראשי השני אחרי הרב גורן. זו הייתה קבוצת תלמידים שהגיעה מביה"ס החקלאי מקווה ישראל. גם הם חתרו להקים ישיבה חקלאית, כי הם באו מעבודה חקלאית, אבל לא עלה בידם והם המשיכו ללמוד איתנו.
"היה גם ד"ר גד בן עמי, שהיה מעט מבוגר ממני ואני למדתי איתו מהיום הראשון. הוא לא הגיע עם ידע תורני ועזרתי לו בכך. לימים הוא התפתח והפך להיות דוקטור באוניברסיטת בר אילן.
"היה צבי קפלן. קראנו לו בכינוי צֶבי. הוא היה תלמיד חכם גדול. הוא גם היה זה שחיבר את המנון הישיבה, שהיה מורכב מ-19 בתים ונפתח במילים הכל כך מפורסמות:
'בראשית היתה מחשבה, אידיאל נישא ומרומם.
'התאספו חברים בני מצווה, והחליטו לתקן את העולם.
'כה נקים את מפעלנו, ישיבת בני עקיבא תקום...'. (הם לא היו בדיוק 'בני מצווה'. הם היו בגילאי 14-17).
"היה יצחק לב שלימים הפך להיות עורך בעיתון 'הצופה'. היה נוסבוים (שקראנו לו נוסי). והיה צבי טל, שלימים הפך להיות שופט בית המשפט העליון (ונפטר לפני כחודש). הוא לא היה איתנו מהיום הראשון של הישיבה. הוא הגיע קצת יותר מאוחר. צבי טל ז"ל היה בחור פעיל, למדן וחריף שכל בלימודי התורה, הייתה לו תפיסה טובה. הבנים והנכדים שלו היו דור ממשיך של תלמידים בישיבת כפר הרוא"ה.
"כל תלמידי הישיבה היו חבר'ה דתיים מאוד, בחורים טובים ולמדנים. חשוב להבין שלא הייתה חלוקה לכיתות בישיבה. היינו הגרעין הראשוני שהיה מיומה הראשון של הישיבה ולאחר מכן הצטרפו תלמידים מידי חודש וביחד היינו המחזור הראשון.
"כעבור שנתיים נאלצתי להפסיק את לימודַי בישיבת כפר הרוא"ה. כדי להצטרף לאחַי ולסייע בפרנסת המשפחה. פעם קראו לזה 'עבודה זרה': בנייה, סלילת כבישים, עבודה בפרדס, קטיף, השקייה ועוד.
"בגיל 16 חזרתי הביתה וחיפשתי עבודה. אבי זכרונו לברכה אמר לי: 'תחפש עבודה קלה ונקיה'. אני הייתי 'המז'יניק' (בן הזקונים), צעיר הילדים, ואז הוחלט שאלמד את אומנות ליטוש היהלומים ואתפרנס מזה. למדתי אצל חברים בפ"ת את תורת ליטוש היהלומים. עבדתי בזה כמה שנים וכמובן שכל משכורתי הלכה לפרנסת המשפחה שלי".
המחלקה הדתית הראשונה בארץ
כאן מתחיל הפרק הצבאי בחייו של מיכאל. "לקראת גיל 18 התגייסתי ל'הגנה'. בזמנו כל מי שהתגייס להגנה עבר טקס השבעה. הכניסו אותי לחדר אפל, הניחו על השולחן תנ"ך והשביעו אותי שאני מתחייב לשמור אמונים. האימונים התקיימו בפתח תקווה, בסוף רחוב חפץ חיים, כי האנגלים לא הסתובבו שם ולכן התאפשר לנו להתאמן בצורה חופשית.
"בין חברי ההגנה, היינו המחלקה הדתית, בוגרי תנועת בני עקיבא ותנועת עזרא. המחלקה של החבר'ה הדתיים, שלימים הפכה להיות מחלקת הביינישים. היינו המחלקה הדתית הראשונה שנוסדה בארץ.
"בתאריך 18/12/47 יצאתי מהבית מלווה באמא שלי, ע"ה. היא ליוותה אותי לתחנת אגד בפ"ת, שם פגשנו חברים נוספים מההגנה, מלווים גם הם באימהותיהם. נסענו לגוש תל מונד ושם התפזרנו בין כל היישובים, אני שובצתי לכפר יעב"ץ. הגענו ביום רביעי ושמרנו על היישוב. בשבת הסתובבנו עם מדים אזרחיים ולא עם מדי צבא ונהנינו מהאווירה הטובה שהייתה במקום. לפתע שמענו רעש וצעקות של ערבים שהגיעו בהמוניהם מכיוון קלנסואה. הם הגיעו עם שקים בידיהם כדי לבזוז שלל ולהעמיס אותו לתוך השקים. נשמעו יריות מכל עבר. בזמנו התנדבתי במד"א והייתי מעין חובש. אחד החברים שלי נפצע והצלחתי לחבוש אותו ולתת לו טיפול ראשוני. למזלנו באותו יישוב הייתה עמדה של נוטרים יהודיים, גפירים, שהייתה להם מכונת ירייה על המגדל. הם ירו לעבר אותם ערבים ופגעו בהם.
"חשוב לי שיזכרו את היחידה של החבר'ה הדתיים שהתגייסו עוד לפני הקמת צה"ל והמדינה והשתתפו בכל הפעולות של ההגנה. היינו בעצם מחלקת הבייניש הראשונה בארץ. היה לנו מפקד מצויין שקראו לו יצחק מודעי, שלא היה דתי, אבל בוגר ביה"ס תחכמוני של המזרחי בתל אביב. לימים הפך לשר בממשלת ישראל. עם הזמן הוא התרגל והתיישר לעובדת היותנו דתיים וכל המשתמע מכך. היינו ידידים טובים, הוא ואני.
למנוע את ה'פייק ניוז'
"באותה השבת נהרג חבר הגנה מהקבוצה שהייתה משובצת בכפר יונה. ידענו שהשמועה תפרוש כנפיים והדבר יוודע בכל הארץ תוך זמן קצר. חששנו שההורים שלנו ישמעו שמועות ומהרוג אחד יפיצו פייק ניוז, וזה עלול להפוך לעשרה או עשרים הרוגים והמתח ועוגמת הנפש של ההורים יהיו לאין שיעור.
"הגיעו אמבולנסים לפנות את הפצועים. דירת הוריי בפ"ת הייתה ממוקמת מול תחנת מד"א ופתאום עלה לי רעיון. נגשתי לאחד מנהגי האמבולנס וביקשתי ממנו שייקח איתו פתק שאכתוב להוריי. הנחתי שהם יגיעו לתחנת מד"א כדי להתעדכן ולחפש מידע על אודותיי. וכך כתבתי: 'הורים יקרים, הכל בסדר, אני בריא ושלם ב"ה, מיכאל'.
"אחרי ששבתי הביתה אבא אמר לי בזו הלשון: "מיכאל, בפתק הזה קנית לך עולם הבא". כאן מיכאל עוצר לרגע ולחלוחית ממלאת את עיניו. "הם שמעו שהיו הרוגים אבל נרגעו בזכות הפתק ששלחתי להם ונשמו לרווחה", מספר מיכאלי בהתרגשות.
שילוט בדרך לאילת
החלה מלחמת השחרור. חטיבת אלכסנדרוני כבשה את כפר סבא הערבית, שהייתה בשליטת הערבים, תושבי המקום. מיכאל משתתף בפינוי הרוגים בקרבות. "כמה ימים אחר כך לא הצלחתי לאכול. הריח הזכיר לי את ריח פינוי ההרוגים", הוא מספר.
בהמשך השתתף בקרבות הקשים והכושלים בלטרון. "המלחמה העיקרית שבה נלחמתי ושלא אשכח אותה לעולם הייתה המלחמה בלטרון. השתתפתי באחד הניסיונות לכבוש את לטרון מהלגיון הירדני ולא הצלחנו".
כשהוקם צה"ל, הצבא החליט שכל הלוחמים שהיו בלטרון משוחררים מהיחידה, וכל אחד רשאי לבחור יחידה חדשה לשרת בה. הגעתי לנתניה ושם פגשתי חבר שלמד איתי בישיבת כפר הרוא"ה, הוא שירת במשטרה הצבאית ומשך אותי להצטרף למשטרה הצבאית. עברתי בצריפין קורס של המשטרה הצבאית והמשכתי את שירותי הצבאי שם".
יום אחד החליט הרב נריה שנפלוש למבנה הריק ונתמקם בו - וזה מה שקרה. נכנסנו למבנה וזה בהחלט שיפר את תנאי הלימוד והמגורים בישיבה
באחת הפעמים קיבלו משימה: להציב שלטים בדרך מבאר שבע עד אילת. "לא היו כבישים. כל הדרך הייתה חולות. היינו שישה חבר'ה ונתנו לנו ג'ריקנים, אוכל ושמיכות. וקיבלנו שלושה ימים למשימת השילוט, ולאחריה הובטחה לנו חופשה. היה לנו נהג קומנדקר שהכיר היטב את הדרך. הספקנו לעשות הכל ביום אחד ויצאנו לחופשה המיוחלת. הספקנו לטייל באותו היום בים סוף וגם בים המלח. סיימתי את שירותי הצבאי במשטרה הצבאית והשתחררתי", מספר מיכאלי.
ילדים לא סופרים
את ביתו בנה עם נחמה, ילידת ירושלים, דור חמישי במשפחתה. למיכאל ולנחמה נולדו שלושה ילדים: אפרת יעקובסון משעלבים, מורה ותיקה במקצועה. הבן, הרב זוהר מיכאלי, גר במעלה מכמש ומלמד בישיבה במצפה יריחו. והבת הצעירה, ורדה גורדון, תושבת גבעת שמואל מנהלת בישראכרט. לפני מספר שנים הלכה נחמה לעולמה.
אחרי שחרורו מהצבא עבר מיכאל לעסוק בחינוך. הוא קיבל תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה, נסע פעמיים לסאן פאולו בברזיל כשליח עלייה. הם התגוררו בשכונת יד אליהו בתל אביב לבסוף השתקעו ברמת גן בה הוא גר עד היום, כבר למעלה מ-40 שנה. הוא כיהן כמפקח על המפת"נים (בתי ספר מקצועיים לנערים בעלי צרכים מיוחדים) שנים רבות, עד לפרישתו לגימלאות.
למיכאל נכדים רבים, ובעשור האחרון נוספו גם לא מעט נינים, ב"ה. לשאלתי לגבי מספר הנכדים והנינים מיכאל עונה "קינדר ציילטמן נישט" - ילדים לא סופרים.