"התובע השתתף בהפגנה נגד ההתנתקות. ההוכחה: הוא חובש כיפה"

 

 

טיזר:

 

 

 

כיתובי תמונות:

יצחק הילדסהימר

הפגנה של מתנגדי ההתנתקות. צילום: משה מילנר, לע"מ

 

 

יצחק הילדסהימר

 

התקשורת עסקה השבוע רבות בחשיפות של משה סעדה, סגן ראש המחלקה לחקירות שוטרים עד השבוע שעבר, על מה השחיתות לכאורה בפרקליטות ובמשטרה ובמח"ש. בשבוע הבא נציין 17 שנה לעקירת גוש קטיף במסגרת ההתנתקות, ולכל זה נכנס הסיפור האישי שלי.

בז' באייר תשס"ה, 16 במאי 2005, השתתפתי בטיול של חברי לקיבוץ שעלבים, שבמסגרתו ביקרנו בעיר ערד. משיצאנו מהעיר הגענו לחסימה שהציבו מפגינים מתנגדי ההתנתקות, שבאותו יום ערכו הפגנות בכמה צמתים באזור וחסמו את הכבישים לתנועה. האוטובוס שהסיע אותנו לא יכול היה להמשיך בדרכו וחנה לצד הכביש, כמו כלי רכב רבים אחרים. מחלון האוטובוס ראינו את המפגינים ואת הדרך שבה טיפלו השוטרים בכמה מהמפגינים. לאחר המתנה נזכרתי שאמנם אני נמצא במקום כמטייל, אבל משהבחנתי מחלון האוטובוס באכזריות הפיזית שבה מתייחסים חלק מהשוטרים כלפי המפגינים, החלטתי שאסור לי לשכוח שאני גם עיתונאי, והחלטתי לרדת מהאוטובוס.

מיד אחרי שירדתי הבחנתי בשוטר ליאון ועקנין, הגורר אחד מהמפגינים כשגופו מתחכך בכביש וחולצתו מופשלת לאחור, כך שעורו משתפשף ממש על האספלט. שלפתי מיד את מצלמתי (לא מצלמה בטלפון חכם, שעוד לא הייתה קיימת אז), צילמתי שתי תמונות, ניסיתי לצלם שלישית, אלא שהשוטר שגרר את המפגין הבחין בי, נבהל כפי שהיה ברור מצעדו, הניח את המפגין על הכביש, פנה אלי, ולקח ממני בכוח את המצלמה. כשהתנגדתי לצעדיו ואמרתי לו שאני עיתונאי, התעלם מכך, דחף אותי בכוח (הייתי כבר אז מבוגר, מעל גיל 70), והפיל אותי לעבר הניידת שעמדה בצד. כתוצאה מהנפילה נפצעתי ודם ניגר מהפצעים בגופי. הצעתי לשוטר להראות לו את תעודת העיתונאי שלי, אך לא יכולתי להגיש לו את התעודה הממשלתית, מאחר שזו הייתה בכיס חולצתי בעוד אני נאלץ להגן על עצמי מהתקיפה הפיזית כשידי על חזי. במהלך המשפט, בבית המשפט בנתניה (על כך אספר בהמשך), שיקר השוטר ואמר שהוא לא ידע שאני עיתונאי, כי לא הראיתי לו תעודה...

לאחר מכן ניגש אלי שוטר אחר ששמע כשאמרתי שאני עיתונאי, וביקש את תעודתי. הוא לקח את התעודה, והראה אותה לקצינת המשטרה שהייתה ממונה על השוטרים שם. הקצינה ניגשה אלי, ביקשה להתנצל, החזירה לי את התעודה ואמרה: "ניקח אותך עוד מעט בניידת לתחנה כדי שתוכל להגיש תלונה, ואם תרצה תוכל גם לגשת למרפאה במקום לחבישת הפצעים".

 

אסור להוביל אזרחים בניידת משטרה

 

לאחר זמן קראו לי חברי לחזור לאוטובוס שכן הכביש נפתח. רציתי לחצות את הכביש שעדיין לא הייתה בו תנועה כל שהיא, ואז שוטר אחר, מוחמד אזברגה, דרש שלא אחצה את כביש "מפני שזה מסוכן". כנראה חשב שאני רוצה לחבור מחדש למפגינים. הסברי שמחכים לי באוטובוס לא נתקבלו על דעתו. חציתי את הכביש במהירות. השוטר החל לרדוף אחרי, וכאשר השיג אותי בעבר השני של הכביש, שאין בו מדרכה אלא שטח אדמה קוצית ואבנים, הוא הפיל אותי על הקוצים והאבנים, דבר שגרם לפצעים חדשים במקומות שונים בגופי וגם בראש.

השוטר החל לרדוף אחרי, וכאשר השיג אותי בעבר השני של הכביש, שאין בו מדרכה אלא שטח אדמה קוצית ואבנים, הוא הפיל אותי על הקוצים והאבנים

למזלי הצלחתי להגיע למרפאה הקרובה, שם חבשו אותי כהוגן. ניגשתי לרופא, ולאחר שנחבשתי נתן לי מנהל המרפאה,  לבקשתי, אישור שטופלתי במקום ושחבשו לי את הפצעים הטריים. זו נקודה חשובה שכן השופטת בבית משפט השלום בנתניה, שם התבררה התביעה בבקשתי נגד המשטרה כפי שיסופר בהמשך, אמרה שלא הוכח שחלק מהפצעים בגופי לא היו עוד לפני האירוע בערד. בפסק הדין היא חייבה את המשטרה (המדינה) בפיצוי רק על הנזק כתוצאה מעוגמת הנפש, שנגרמה לי ולא על נזקי הגוף והפצעים.

כאשר ביקשתי מאנשי המשטרה להובילני בניידת לתחנת המשטרה כפי שהבטיחה הקצינה, שבינתיים עזבה את השטח, ענו לי הללו שאין לניידת ביטוח על הובלת אזרח, ולכן לא יוכלו להסיע אותי. טיעון מעניין: ומה קורה כאשר המשטרה מובילה בניידת אזרחים עבריינים?

נאלצתי לקחת מונית לתחנה. לאחר מכן נאלצתי גם לנסוע מערד לשעלבים בתחבורה ציבורית (בשניים-שלושה אוטובוסים) במצב הלא כל כך נעים, משום שלא רציתי לחזור הביתה עם המטיילים באוטובוס, מפני שהייתי נחוש  להתלונן על השוטרים. עוד באותו יום פניתי למח"ש (המחלקה לחקירת שוטרים), ונפתחה תלונה.

יצחק הילדסהימר, היום

טיוח חקירה במח"ש

לאחר זמן מה הוזמנתי למסור עדות בפני מח"ש. כעיתונאי, ולא רק כעיתונאי, ידעתי שלפני העברת מח"ש מהמשטרה למשרד המשפטים, בוצעו החקירות על התלונות כלפי שוטרים על ידי שוטרים או קציני משטרה. אבל אחרי שהמשטרה הותקפה על כך בתקשורת ובכנסת, בטענה שחקירת אנשי משטרה על ידי אנשי משטרה עשויה להיות במקרים רבים בלתי הוגנת, הוחלט להעביר את המחלקה למשרד המשפטים.

לכן הופתעתי מאד כאשר נכנסתי לחדר שבו הייתי אמור למסור את עדותי על התלונה שהגשתי, כאשר מולי ישבה קצינת משטרה במדים. לא עניין אותי אם היא במקרה גם משפטנית. השוטרת החוקרת הייתה אמורה לשמוע עדות על חבריה למשטרה ולהגיע למסקנות האם יש להעמיד את חבריה השוטרים למשפט אם לא.

את התלונה למח"ש הגשתי נגד השוטר הראשון שהיכה אותי ליאון ועקנין והפיל אותי לעבר הניידת ונגד השני,  מוחמד אזברגה. ועקנין לא הובא לבירור התלונה במח"ש, שכן לטענת מח"ש מאז המקרה הוא שוחרר מהמשטרה. לא הבנתי מה ההיגיון בשיחרורו גם מחקירה וממשפט, על מעשה שביצע בהיותו במדים. האם  שוטר שיהרוג אדם בטעות, לא יועמד למשפט אם מאז המקרה הוא שוחרר מהמשטרה? עובדה היא שכאשר הגשנו נגד שני השוטרים תביעה לבית המשפט, הפרקליטות, בניגוד למח"ש, לא טענה שאין להעמיד את ועקנין למשפט משום שהוא כבר אינו שוטר. למען האמת, ואומר זאת בזהירות, לא בדקנו אם הוא אכן שוחרר מהמשטרה. ואכן שנתיים לאחר מכן הוא הופיע - עד כמה שאני זוכר - בבית המשפט במדי שוטר.

אציין כבר בשלב זה, שלאחר מכן טענו השוטרים, בגיבוי מח"ש, שהוזהרתי מראש לא להפריע לשוטרים בעבודתם, ובכל זאת הפרעתי. אי לכך הם נאלצו למנוע ממני בכוח 'להפריע'.

הדברים הללו שנאמרו גם בבית המשפט הם שקר אחד גדול, משום שלפני שירדתי מהאוטובוס וצילמתי לא ראה אותי אף שוטר. פרט אחד נכון: הצילומים שלי, בלי שאמרתי לשוטר מילה אחת, ה פ ר י ע ו   לו להמשיך לגרור את המפגין כשגופו משתפשף על הכביש. העובדה שהוא נבהל מהצילום ולקח את המצלמה, מוכיחה שהוא ידע שהוא פושע ולא "שומר על הסדר".

לאחר שסיימתי את מסירת העדות, הגיעה 'ההפתעה השניה'. הקצינה הורתה לי לעזוב את החדר ונשארה עם השוטר שנגדו התלוננתי כדי לערוך חקירה נגדית ולשמוע מה יש לו לומר, ללא נוכחותי, על פרטי התלונה שלי  – דבר שהוא בניגוד לכל נוהל המקובל בחקירת הצדדים, למשל בבית משפט. כך שהנ"ל יכול היה לספר סיפורי אלף לילה ולילה ולהכחיש את כל פרטי התלונה שלי, לפי מה שאכן התברר בהמשך החקירה והמסקנות. וזה בדיוק מה ש שקרה.

לאחר זמן קבלתי הודעה ממח"ש שהשוטר יצא ללא האשמה, 'מחוסר הוכחות'. זאת כאשר אני לא הייתי העד היחיד. לצידי הופיעו עוד שני עדים שהיו נוכחים במקום וראו את התקיפה שביצעו נגדי שני השוטרים או לפחות אחד מהם.

אפשר אולי לטעון שהתחלתי להפגין כאשר עוד ישבתי באוטובוס...

 מי שטיפלה בהמשך בנושא ובתביעה המשפטית  בבית משפט השלום בנתניה ואחר כך בערעור על החלטת בית משפט השלום, שהועבר לבית המשפט המחוזי  בפתח תקווה, הייתה אורית סטרוק, כיום חברת כנסת מטעם מפלגת 'הציונות הדתית', ואז ראש הארגון לזכויות אדם ביש"ע אותו  הקימה. אישית הרגשתי במסירות הרבה שלה לעניין במשך כל חודשי ההליכים המשפטיים. לא פעם היא התקשרה אלי, לברר נקודה מסויימת, גם בימי ששי ובערבים. לפני הדיונים המשפטיים היא גם הצליחה  להביא את הסיפור שלי לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, וכבר אז הגן פרקליט המדינה שי ניצן על המשטרה.

יצוין שבפסק הדין שכתבה שופטת בית משפט השלום נאמר כי מדובר "בחסימת כביש בלתי חוקית על ידי פעילי ימין. המשטרה טענה שהתובע (אני, י.ה.) אשר נחזה להיות אחד המפגינים, הפר את הסדר הציבורי, הפריע לפעולת השוטרים ולא נשמע להוראותיהם. ולכן הופעל כנגדו 'כוח סביר'(!) על מנת למנוע ממנו מלהפריע לסדר הציבורי".

שוטרים מול מתנגדי ההתנתקות במצור על כפר מימון. צילום: חגי הוברמן

אציין שיש להניח שכל השקרים הממשיים הללו, בשני משפטים, נוסחו על ידי מח"ש שהיא היא אשר חקרה את הסיפור.

חמור מזה. בפסק הדין נאמר עוד: "השוטרים טענו שהתובע השתתף כמפגין בהפגנה. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שחובש הוא כיפה". הכל מתואר בפסק הדין של השופטת. אפשר אולי לטעון שהתחלתי להפגין כאשר עוד ישבתי באוטובוס?... אחרי שירדתי מהאוטובוס כבר לא הייתה לי שום אפשרות להצטרף למפגינים, שלא ראיתי אותם בכלל. המפגין היחיד שאותו ראיתי הוא אותו בחור, ברויאר שמו,  שנגרר על הכביש על ידי השוטר ועקנין.

במהלך החקירה שאלה אותי השופטת את השאלה הבאה: "אם המפגינים היו אנשי שמאל, גם אז היית בא כעיתונאי להגן עליהם מפני המשטרה?" האמת היא שאני מצטער עד היום שלא הגשתי תלונה נגדה לגף המבקר את השופטים, בעקבות שאלה אווילית ונבזית זו, שאין לה שום קשר לתביעה שהגשתי.

במשך חודשים רבים לאחר המקרה, ממש פחדתי וחששתי להיות בקירבתם של שוטרי משטרת ישראל. התרחקתי מעימות איתם, וגם כאשר רציתי לכאורה להתלונן על עניין מסויים, מנעתי את עצמי בכוח מלעשות זאת.

במהלך החקירה שאלה אותי השופטת את השאלה הבאה: "אם המפגינים היו אנשי שמאל, גם אז היית בא כעיתונאי להגן עליהם מפני המשטרה?"

אבל גם את הפרקליטות לא נוכל להשאיר נקיה. רק היום, כאשר אני כותב שורות אלה, תוך כדי בדיקת החומרים הקשורים למשפט, גיליתי את העלילה שהפרקליטות העיזה להעליל עלי באופן ישיר. וכך נאמר בכתב ההגנה שהגישה הפרקליטות מול התביעה שלנו: "זו היא רק אחת מגל תביעות של מתנגדי ההתנתקות המוגשות כדי להרתיע עובדי מדינה מלמלא את תפקידם". 

במלים אחרות: ברור לפרקליטות שאני אחד ממתנגדי ההתנתקות. למרות שזו האמת ואני גאה בכך, לא פרסמתי בשום מקום את דעתי, אלא אם הפרקליטות התקינה מכשירי האזנה בביתי או שהאזינה לשיחות הטלפון שלי.

יתירה מזו, זה הרי ברור – כך לתפיסתם - שאני הגשתי את התביעה המשפטית לא כדי לתקן את העוול שנעשה לי ולא כדי לקבל את הפיצוי שדרשתי, אלא "כדי להרתיע את עובדי המדינה".

אילו ראיתי טענה זו של הפרקליטות בכתב לפני 13 שנים הייתי שוקל להגיש תביעה משפטית על הוצאת דיבה. ככל שאני מכיר את עצמי נראה לי שהייתי אכן מחליט להגיש תביעה כזו ואז היית זוכה בסכומים גדולים בהרבה מאלו שזכיתי בהם בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.

נחזור כאן לבית משפט השלום שבו החליטה השופטת כאמור להכיר רק בתביעה על עוגמת נפש ולא על הנזקים הפיזיים שנגרמו לי, ולכן חייבה את המדינה לשלם לי בסך הכל סכום של 4,000 ש"ח. מלכתחילה הודיעה הפרקליטות שפסק הדין לא יחייב את שני השוטרים אישית בתשלום כלשהו. עורך הדין יעקב מנקין מנתניה שניהל אל כל ההליכים המשפטיים מטעם הארגון לזכויות אדם ביש"ע, הגיש ערעור על קביעה זו, אבל היא נדחתה. ברור שחשבנו שמן הנכון שהשוטרים עצמם ישאו בתוצאות של מעשיהם. מבחינה זו נכון יהיה לומר שהדבר היה אמור להרתיע שוטרים במקרים דומים, אבל לא זו הייתה מטרתי האישית.

לנוכח פסק הדין המזעזע של בית משפט השלום בנתניה, הוחלט כאמור להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה. וכאן יש לציין שהשופט מאיר יפרח 'לא נחזה' כמתנחל ולא חבש כיפה, אך מתחילת המשפט בראשותו הורגש שהוא 'מבין ענין', והוא אכן נענה לתביעה ופסק לזכותי ולחובת המדינה סכום של 17 אלף שקל וכן הוצאות משפט. אל מול גילויי השחיתות וסילוף האמת על ידי המשטרה, מח"ש, הפרקליטות ובית משפט השלום בנתניה,, לפחות בית המשפט המחוזי בפתח תקווה החזיר את האמון במערכת, ולוּ גם אמון קלוש.