"ה' באלול תשס"ד, 24 באוגוסט 2004, השבוע לפני 15 שנה, יצאנו למארב שיגרתי. המשימה: איסוף מודיעין בלילה, ועם עלות השחר חזרה לבסיס. זו משימה שעשינו לא מעט פעמים עם כוח קטן: לוחם, מפקד ונהג.
"בדרך חזרה, בשעה 5:00 בבוקר, עם אור ראשון של שחר, החלטתי, על אף העייפות, שיש לנו אחריות, ולכן אני הולך ברגל לפני הג'יפ כדי לראות אם השטח נקי. לאחר זמן קצר, מהנקודה בה היינו, זיהיתי עקבות שחצו את הגבול ממצרים לתוך שטח ישראל, מנחל לבן צפונית ליישוב קדש ברנע".
הדובר הוא כרמי יוגב, בן 37, נשוי ואב לשניים, יועץ תקשורת במשרד זליגר שומרון. באותו רגע הוא כמובן לא היה יכול לדעת זאת, אבל זה היה השלב העוברי שהביא בסופו של דבר לשיחרורו של האזרח הישראלי עזאם עזאם מהכלא המצרי, אחרי שמונה שנות ישיבה בכלא באשמה של 'ריגול לטובת ישראל'. עד היום, 15 שנה אחרי התקרית, ישנם לא מעט סימני שאלה המרחפים סביב זהות המחבלים שנלכדו.
סמ"ר כרמי יוגב פיקד באותו יום על כוח של יחידת מתיל"ן - ראשי תיבות של מארבים, תצפיות, יירוט, לוחמה ניידת, בגבול ישראל מצרים. כרמי היה מפקד הצוות הראשון של היחידה, שפורקה לפני מספר שנים. המניע להקמת היחידה היה פיגוע בכוח מילואים ששירת בגבול. לוחמי יחידת מתיל"ן גוייסו מיחידות מבצעיות של משמר הגבול, במטרה למנוע פיגועים בציר ה-ח' - הוא הכינוי שניתן במערכת הביטחון בישראל למסלול תנועה של מחבלים היוצאים מרצועת עזה דרך מנהרות ההברחה שמתחת לציר פילדלפי, עוברים בחצי האי סיני, שם הם זוכים לסיוע מבדואים מקומיים ואז נכנסים למדינת ישראל באיזור נחל לבן והר חריף, שטח שהיה אז פרוץ ללא גדר. המציאות ההיא איפשרה הברחות של עובדים זרים, סמים ונערות ליווי, באמצעות שיתוף פעולה בין בדואים בצד המצרי, לבדואים שהמתינו בג'יפים בצד הישראלי.
אבל בבוקר ההוא העקבות היו שונים. הנסיון הרב שצברו בזיהוי עקבות, הביא אותם למסקנה המהירה, שהפעם מדובר באירוע חריג.
"דיווחתי מיד לחמ"ל בקשר", מספר כרמי יוגב. "כל הסימנים הראו על חדירה. בחמ"ל לא הבינו את משמעות העקבות ודחו את הטיפול לבדיקת גששים להמשך הבוקר.
"היה ברור לי שאני חייב לעצור את האנשים שחדרו לשטח ישראל. בעוד חצי שעה יוצא האוטובוס הצהוב של ילדי בית הספר מקדש ברנע. אוי ואבוי אם משהו יקרה. וזאת כאשר אין לי גיבוי, ואני המפקד בשטח. אני אחראי לכך שאף מחבל לא ייחצה את הגבול ויבצע פיגוע - זו היתה תפיסת עולמי אז וגם היום. בתודעה שלי, זה יכול להיות הבית שלי, זה יכול להיות אחי הקטן הישן במיטה".
אחד בעקבות שישה
לרגע נדמה שהאירוע אותו מתאר סמ"ר כרמי יוגב התרחש לפני שעה קלה. הוא זוכר כל פרט, כאילו לא חלפו להן 15 שנה מאותו בוקר בה גילה תושייה, וערנותו מנעה פיגוע בגבול ישראל מצרים.
"החלטתי שאני לא מחכה לאף אחד ואנחנו מתחילים ללכת אחרי העקבות. אני המפקד בשטח ולוקח את האחריות, ואת קבלת החלטות. כשהיינו בעומק השטח, למעלה מקילומטר בשטח ישראל הסביר לי הגשש, שהיה בנקודת הגבול, במכשיר הקשר, שאם אני הולך אחרי עקבות של שלושה אנשים בחול, מדובר בחתימות בעומקים שונים בגבהים שונים המעידים על משקל שונה.
"הדיווח של הגשש הביא להתעוררות של החמ"ל והוא החל לווסת כוחות. בנקודת זמן זו, הצלחנו באמצעות משקפת גדולה לזהות את נתיב ההליכה של שישה אנשים לבושים שחור, שהולכים בעומק השטח הישראלי. הם הלכו בתוואי שטח מדוייק מאד. ידעו לא לרדת לנחל ולא ללכת צפונה מדי כדי לא לעלות לרכסים הסלעיים של הר קרן".
בשלב זה הבין יוגב, שאין אלו סתם אנשים, מבריחים או עובדים זרים, ועליו להצר את צעדיהם ולמנוע את התקדמותם בכל מחיר. "אני מחליט לאגף אותם", הוא מספר."תפקידי להיות חומת מגן. אני ממתין בנקודת מעבר הכרחית. רכב ההאמר נוסע לאט כדי שהחודרים לא ישמעו את הרעש ולא ידעו שאנו בקרבת מקום. במקביל אנחנו מדווחים לסמ"פ את הכיוון.
"חלפו 45 דקות מרגע הזיהוי. החודרים חוצים כבר את קדש ברנע, ואת כפר הנוער בניצנה. בהר קרן יש בסיס אימונים של גבעתי. אני מבקש מנהג ההאמר שוב לנסוע לאט. בינתיים, החייל שלי ואני מאגפים אותם רגלית.
"מנקודת מבטי, היה ברור שצריך להיכנס לתקרית אש. ברגע שנורו יריות כל הגזרה תדע להיכנס לכוננות. זה התפקיד שלנו כשאנו לובשים מדים ומחזיקים רובה, ותפקידי כחייל להגן על אזרחי הארץ.
"אנו מצליחים לאגף אותם בנקודה שאנו חושבים שהם יעברו, ומתמקמים שם. בשלב הזה אין להם הרבה ברירות: או שיחשפו את עצמם על הכביש, או על הר קרן.
"ברגע שנתקלנו בהם, ירינו באוויר וצעקנו לעברם בערבית. בינתיים הגיע הג'יפ של הסמ"פ יחד עם הגשש. גורם ההפתעה שיחק לטובתנו. הם היו די קרובים ואנחנו הפתענו אותם. האקדח והסכינים שלהם היו בתיק שנשאו על גבם. נתון זה התברר לנו בדיעבד".
"אחרי כמה שניות אחד מהם ניסה לקום ולברוח. תפסנו אותו בעזרת רכב ההאמר שנתן לו מכה קטנה. הרחקנו מהם את התיקים. הפשטנו אותם וגילינו שישה בחורים מאוד בריאים ובכושר טוב. בתיקים מצאנו מפות, אקדח, סכינים, סרטי הדבקה, אזיקונים, כובעי גרב וחומרי הרדמה".
בשלב הזה, אתה כבר יודע במי מדובר? את מי תפסת?
יוגב: "לא. הגשש ניסה לדבר איתם, אך לא היו להם תשובות טובות. אני התקשרתי לרכז השב"כ שעבדנו איתו. עדכנתי אותו והבאנו את ששת החשודים לבסיס של מג"ב. הבנתי שיש כאן אירוע הרבה יותר גדול, ובהחלטה אחת עם הסמ"פ החלטתי לשמור על החשודים בשלב זה במיתחם סגור של היחידה.
"אל היחידה החלו להגיע גופים שונים על מנת לחקור אותם: שב"כ, מודיעין, פיקוד דרום, יחידה 504 המפעילה סוכנים בגבולות הארץ.
כשהתברר שמדובר בשישה אזרחים מצרים, עידכנו הגורמים את ראש הממשלה שרון. שכן כעת זו כבר הפכה תקרית דיפלומטית והפרה של הסכם השלום עם מצרים.
"גם אנחנו עברנו תחקירים כדי שנספר מה ראינו ומה פגשנו. היינו חמישה. הקב"ה עזר לנו. זה או צל"ש או טר"ש".
45 דקות הם שהו בשטח ישראל. זה מחדל, לא?
"צריך להבין שבשנת 2004 לא היתה גדר. זה אזור של חולות נודדים. כל תלתלית ששמנו, החול כיסה אותה. באזור בו הם נתפסו, בין נחל לבן לבסיס האימונים, לא היתה אז גדר. בסופו של דבר החוליה נתפסה. בסופו של דבר הפיגוע נמנע, ואנו זכינו שזה היה התור שלנו לשמור על הארץ הזו. קיבלתי צל"ש ממפקד החטיבה של מג"ב ותעודת הערכה מיוחדת ממפקד האוגדה על 'נחישות, יוזמה והתמדה באירוע לכידת חוליית פח"ע'".
הגשמה מסויימת של חלום
אבל הסיפור לא נגמר כאן. "לאחר ארבעה חודשים, לקראת השחרור מהשירות הסדיר, התקשר אלי מפקד מג"ב עזה רמון נצ"מ רוני אוחנה, שביקש לעדכן אותי אישית, שהגיעו לעיסקה עם המצרים. את ששת המחבלים שתפסתי, משחררים תמורת עזאם עזאם".
עזאם עזאם היה באותן שנים איש עסקים דרוזי ישראלי, שנעצר במצרים בנובמבר 1996 באשמת ריגול לטובת מדינת ישראל, אשמה אותה הפריך לחלוטין. גזר דינו היה עבודת פרך וחמש עשרה שנה בכלא. מדינת ישראל ניסתה לאורך זמן להגיע להסכמות בנושא שיחרורו של עזאם עזאם. ב-5 בדצמבר 2004 שוחרר עזאם עזאם מכלאו ושב לישראל לאחר כ-8 שנות מאסר, בתמורה לששת הסטודנטים ממצרים שחדרו לישראל ליד ניצנה במטרה לבצע פיגועים בשטח ישראל. אותם השישה שלכד סמ"ר כרמי יוגב.
מוזר. מפקד בכיר מעדכן אותך? הרי במערכת הצבאית אתה חפ"ש שמילא את תפקידו.
יוגב: "תנ"צ רוני אוחנה הוא מפקד מיוחד. אחד הדברים שאיפשרו לו לרוץ קדימה, זה הייחוד של מג"ב תחת פיקודו. הוא מפקד שידע לתת גב למפקדים, ידע לדחוף את החיילים קדימה ולהעריך אותם על פי כישוריהם ולא לפי הדרגות.
"בכל מקרה, אני התרגשתי מאוד. הגשמתי חלום מסויים".
איזה חלום?
"אני זוכר עד היום איפה ישבתי בסניף בבני עקיבא, בשבט נבטים, בכיתה ד', כשבמסגרת הפעולה, ציירתי וכתבתי לראש הממשלה יצחק רבין לדאוג לרון ארד. מאז היה לי חלום להיות ביחידה שתביא את רון ארד הביתה. אז נכון, לא הבאתי את רון ארד. הבאתי מישהו אחר. נכון, זה לא דומה והלוואי שרון ארד יגיע לאדמת ישראל. רק שיגיע!
"אין לי הסבר אמיתי למקום הרגשי שאני לוקח את הסיפור של רון ארד, צבי פלדמן, זכריה באומל, יהודה כץ, נעדרי קרב סולטן יעקב משנת 1982 וגיא חבר. מאז שאני ילד, החשיבות שאני מייחס לנעדרים מגיל צעיר, זה משהו שיושב לי על הלב".
האם שיתפו אותך בתחקיר? במה שיתפו אותך בשטח?
"הנחת העבודה הראשונה היתה שהם מסתננים שחצו מעזה לסיני ומסיני לישראל בציר ה-ח'. כשהבינו שהשישה האם אזרחים מצרים, שינו את התאוריה. אחד מקציני המודיעין אמר שלהערכתו מדובר במחבלים השייכים לאל קעידה, שיצאו לאימונים בערב הסעודית חזרו לסיני באמצעות סירות גומי, ונשלחו לפיגוע ברוח אל קעידה".
בשיחה עם 'מצב הרוח', סיפר עזאם עזאם כי בהיותו בתאו בכלא המצרי, קלט רשת ב' בטרנזיסטור שהיה לו. "זה היה הקשר היחיד שלי עם ישראל בין ביקור לביקור. שמעתי ברדיו שנתפסו שישה מחבלים מצרים שחצו את גבול ניצנה לישראל, על מנת לעשות פיגועים. ראיתי אור בקצה המנהרה: עכשיו יש סיכוי לעשות החלפה. האם מה ששמעתי היה אמת? בינתיים הם עוד היו עצורים תחת חקירה".
וגם ראש הממשלה שרון, מספר עזאם עזאם, הכריז כי "ששת המצרים לא יראו אור יום, כל עוד עזאם עזאם בכלא".
משפחתו של עזאם, שרים ופוליטיקאים ביקרו אותו בכלא. אחד המבקרים היה שר החוץ דאז סילבן שלום. שלום סיפר לעאזם שבוועידה הכלכלית בדאבוס בינואר 2004, הוא פגש את גמאל מובארכ, בנו של נשיא מצרים, ששימש כראש הענף המצרי של בנק אמריקה. במפגש העביר סילבן שלום מסר לנשיא מצרים בנושא שחרורו של עזאם מהכלא. עזאם טוען כי הוא היה אמור להשתחרר מהכלא כבר באוגוסט 2004. ראש הממשלה שרון הערים קשיים בפתיחת נקודת סחר חופשי ממצרים לישראל ואירופה. התנאי שעמד על הפרק היה שיחרורו של עזאם עזאם. לדברי עזאם, הלחצים של שרון דחקו את מובארק לפינה.
כשאנשי המודיעין המצרי הודיעו לו שקיבל חנינה מהנשיא מובארק, הם העבירו אותו כשהוא כפות בידיו ורגליו, לבוש במדי אסיר, והסיעו אותו למעבר טאבה, שם נמסר לידי אנשי השב"כ תמורת ששת המחבלים המצרים. אנשי השב"כ הביעו את מורת רוחם כשראוהו מוזנח. "אנחנו החזרנו אותם מגולחים". הם לקחו אותו למלון אגמים באילת וקנו לו בגדים.
לאחר פרק זמן של התאוששות בביתו, הזמין מפקד מג"ב, חוסיין פארס, את עזאם עזאם לבסיס מג"ב. שם התוודע ממקור ראשון לסיפור לכידתם של ששת המצרים ששוחרר תמורתם. בבסיס פגש גם קרוב משפחה, טלעת עזאם, שהיה חייל של כרמי יוגב. טלעת הראה לו תמונה של ששת המצרים בבסיס.
קלף מספיק חשוב
מי היו ששת המצרים? הנושא הזה עדיין מוטל בערפל כבד. על פי חלק מהמידע, השישה שחדרו לישראל תיכננו לרצוח חייל, לחטוף טנק ולשדוד בנק. עזאם משער שהיו הם בנים למשפחות מיוחסות ממעמד גבוה ולכן היה חשוב למובארק להחזיר אותם למצרים. אלא שאלו המכירים את הנושא ממלאים פיהם מים, ולכן רב הנסתר על הגלוי. בשיחה עם תנ"צ (בדימוס) רוני אוחנה, הוא אמר שמדובר בחקירות והחלטות הקשורות לדרג המדיני, והוא כאיש צבא לא היה מעורב בחקירה.
כרמי יוגב מספר: "לפני שנתיים פגשתי את מתן וילנאי באירוע של חמישים שנה למבצע כראמה בירדן. כשעזאם עזאם שוחרר הוא היה שר להגנת העורף במשרד רה"מ. סיפרתי לו שהייתי בין לוכדי ששת המחבלים שתמורתם שוחרר עזאם עזאם. הדבר היחיד שהיה מוכן להגיד בוודאות היה ש'החברה האלה היו מספיק חשובים למובראק, כדי לעשות ויתורים מצידו'".
הכתבת הוותיקה של 'ידיעות אחרונות' לענייני ערבים סמדר פרי, שהיתה מקושרת היטב עם מסדרונות השלטון המצרי בימי מובארק, אמרה בשיחה עם 'מצב הרוח' כי "הסיפור של ששת הסטודנטים המצרים שנלכדו בגבול ישראל מצרים, נפל כפרי בשל לידי המצרים. הם חיפשו דרך להיתלות במשהו כדי לשחרר את עזאם עזאם. הנשיא מובארק והחבורה סביבו אמרו שאי אפשר לשחרר את עזאם עזאם. מבחינת היררכיה, שני הצדדים, גם הצד המצרי וגם הצד הישראלי, חיפשו דרך לסיים את פרשת עזאם. היו קולות במצרים ששאלו למה מחזיקים אותו.
"היה ברור לגמרי שהמצרים לא יוותרו בקלות ולא יכולים להרשות לעצמם לוותר ולכן השתמשו בששת המצרים שנתפסו כקלף".
לפני שנתיים, ב-6/12/2017 , שלח כרמי יוגב הודעת וואטסאפ לעזאם עזאם: "איש יקר, היום לפני 13 שנה חזרת לארץ גם בזכות ששת המחבלים המצרים אותם תפסתי בגבול מצרים. עדיין זוכר את ביקורך בחטיבה ואת לחיצת היד. תודה שזיכית אותי ב'מתיר אסורים'. בהערכה גדולה מאוד: כרמי יוגב". עזאם ענה לו: "כן אחי. זוכר שביקרתי ביחידה. לי הכבוד להכיר אנשים כמוכם. לי הכבוד גם לך. יש לך אצלי בית פתוח".