השבוע לפני 30 שנה, אור ל-ג' באלול תשנ"ג, 20 באוגוסט 1993, חתמו בטקס חשאי באוסלו בירת נורווגיה שר-החוץ שמעון פרס ואיש אש"ף מוחמד קוריע (אבו-עלא) בראשי תיבות על ההסכם הראשון בין מדינת ישראל ואש"ף, שיכונה מאותו רגע על שם העיר בו נרקם ובו נחתם 'הסכם אוסלו'. היה זה מפגש ראשון בדרג בכיר בין נציג ישראלי לנציג אש"ף. "בשעות הקטנות של הלילה, שסיימנו בו את המשא ומתן עם הפלשתינים באוסלו ושתי משלחות חתמו בראשי תיבות על ההסכם המגובש, מלאו לי שבעים שנה", כותב שמעון פרס בפתח ספרו 'המזרח התיכון החדש'. לא ברור עד כמה העובדה הזו מדוייקת. באתר האינטרנט הרשמי של מרכז פרס לשלום כתוב כי "שמעון פרס נולד בשם שמעון פרסקי בכ' באב תרפ"ג, 2 באוגוסט 1923 בווישניבה פולין". הן התאריך העברי והן התאריך הלועזי לא מתאימים. אבל מי מדקדק בקטנות כשמדובר באישיות גדולה כמו שמעון פרס?
האגדה מספרת ששבוע לפני שנחשף הסכם אוסלו אמר שמעון פרס בפורום סגור: "כמה אבנים וכמה עננים (הכוונה לערפל מדיני - ח.ה.) וכולם בורחים. אני מכיר את הסחורה שלי (היהודים)". זה בדיוק לא מה שקרה
שלושה שבועות אח"כ, בכ"ז באלול תשנ"ג, 13 בספטמבר 1993, בטקס ראוותני בבית הלבן בוושינגטון, נערך טקס החתימה הרשמי של ההסכם. שוב היה זה שמעון פרס, שחתם על הצהרת העקרונות בין ישראל ואש"ף, הפעם עם אבו-מאזן. ראש-ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל, לחץ את ידו המגואלת בדמים של הארכי-רוצח יאסר ערפאת, מנהיג האירגון לשיחרור פלשתין (הקרוי בקצרה - אש"ף), אירגון טרור רצחני שמעולם לא נטש את מטרתו המוצהרת - השמדת ישראל באמצעים אלימים.
מי לא נד אז בראשו למתיישבים ביהודה ושומרון? יריבים ותומכים היו מאוחדים בדעה שהקיץ הקץ על מפעל ההתיישבות. שגם אם לא כל היישובים יפונו, שום אדם בר-דעת לא יילך להשתקע באיזורים שערפל כבד מעיב על עתידם. האגדה מספרת ששבוע לפני שנחשף הסכם אוסלו אמר שמעון פרס בפורום סגור: "כמה אבנים וכמה עננים (הכוונה לערפל מדיני - ח.ה.) וכולם בורחים. אני מכיר את הסחורה שלי (היהודים)".
סלילת כביש עוקף-רמאללה תשנ"ו, 1996. ברקע היישוב עפרה. צילום: חגי הוברמן
זה לא בדיוק מה שקרה. ההתיישבות היהודית, גם בתוך תהליך אוסלו, לא פסקה לרגע. בספרו 'מדריך ליונה פצועה' מתמרמר יוסי ביילין על כך ש"בין 1994 ל-2000 גדלה האוכלוסיה היהודית בשטחים באותו היקף שבו גדלה מאז מלחמת ששת הימים ועד הסכם אוסלו". הצדק איתו. בשנת 1993, לפני 30 שנה, כשנחתם הסכם אוסלו, היה מספר כל תושבי יש"ע – כולל ההתיישבות בחבל עזה שנכחדה בינתיים - 116,500 איש. שנה לפני כן, בשנת 1992, כשיצחק רבין נבחר לראשות הממשלה במהפך השני, מספר המתיישבים ביש"ע היה כמאה אלף איש. כיום, 30 שנה אחרי הסכם אוסלו, חצי מספר המתיישבים ביו"ש את החצי מיליון. (הערכה לחודש מאי 2023 היתה שמספר המתיישבים קרוב ל-506,000 איש).
המשמעות ברורה: אם ב-25 השנים הראשונות של ההתיישבות ביש"ע, בשנים תשכ"ז-תשנ"ב 1967-1962, התיישבות ממלכתית מאורגנת, עם תמיכה ממשלתית רחבה ושל סיוע בכל תחום הגיעו ליהודה ושומרון כמאה אלף איש, הרי ב-35 שנים נוספות שרובן ככולן היו של הקפאה וייבוש, של אינתיפאדות ופיגועים ועננים מדיניים, הגיעו עוד 400 אלף איש. רק בעשור האחרון ההתיישבות גדלה ב-143,607 תושבים, עלייה של 40% בעשר שנים. משנת 2012 גדלה אוכלוסיית האזור בממוצע ב-3.4% כל שנה.
ביילין תולה זאת בעניין טכני: בכך שבהסכם אוסלו לא נכלל סעיף מפורש לגבי הקפאת ההתנחלויות. "בדיעבד, אין לי ספק שהיה זה האינטרס שלנו לשלב סעיף כזה בהסכם", הוא כותב במרירות, מתקשה להבין איך אחרי כל הנסיגות, האינתיפאדות והמלחמות, במקום שהמתיישבים יברחו ברובם, כפי שציפו מחוללי אוסלו, הם הכפילו ושילשו וריבעו את עצמם.
'ירידי ההתיישבות'
אחת התוצאות המיידיות של הסכם אוסלו, היתה שלראשי המתיישבים 'נפל האסימון' בכל הקשור לגידול ההתיישבות. ההסכם הבהיר לראשי המתיישבים כי אם ברצונם לבלום את סכנת פינוי היישובים, המשימה החיונית ביותר היא לעבות את היישובים הקיימים ולהביא עוד ועוד מתיישבים.
לראשי מועצת יש"ע היה ברור: המשימה הדחופה ביותר כרגע היא קליטה. והם נרתמו לכך, במלוא המרץ.
הפעילות הראשונה היתה עריכת 'ירידי התיישבות' במקומות שונים בארץ. כאן נרתמה לעזרת המועצות ביש"ע החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית. בראש החטיבה עמד אז סליי מרידור, תושב כפר-אדומים ולימים יו"ר הסוכנות ושגריר ישראל בארה"ב (ואחיו של דן מרידור). מנכ"ל החטיבה היה אלי כהן, תושב מעלה-אדומים ולימים עוזר שר-הביטחון לענייני התיישבות בממשלת נתניהו, ח"כ מהליכוד ושגריר ישראל ביפן.
יריד קליטה של יישובי בנימין. צילום: 'ארץ בנימין'
תנועת 'אמנה' שכרה אולמות גדולים בערים השונות וחילקה אותם לחדרונים קטנים. לכל יישוב הוקצה חדרון, ובו הציג היישוב את מרכולתו: אופי היישוב, איכות החיים, תצלום אוויר ססגוני של המקום, צילומים שהציגו את איכות החיים בכל מקום. כל יישוב הציג גם דגם של בית אופייני ביישוב, ועוד. תושבי המקום סבבו בין האנשים, והסבירו לאורחים למה כדאי לבוא ולהשתקע אצלם. גם הכיבוד הקל תרם לאווירה החיובית. לפעילות קדמה כמובן מערכת פירסום עניפה בעיתונות המקומית בכל מקום.
כדי להגביר את מאמץ השיכנוע, נערכו סיורים וטיולים של המשפחות הפוטנציאליות ליישובים. באותם ימים, כשהרשות הפלשתינית עדיין היתה על הנייר, עוד לא היה צורך באוטובוסים ממוגנים. משפחות שביקרו ביריד הוזמנו לסיור מאורגן ביישוב אליו חשבו לעבור, והתושבים התכוננו בהתאם. ברוב המקרים, אחרי שראו את היישובים הפורחים, הדשאים המוריקים והגינות המטופחות, נפגשו עם התושבים במקום והתרשמו ישירות מהיישוב, סייע הדבר למשפחות לקבל החלטה חיובית לעלות להתיישבות.
חוג בית ככלי לקליטה
החטיבה להתיישבות סייעה בדבר נוסף, בעל חשיבות עצומה: קיום סדנאות והשתלמויות בנושא קליטה לוועדות הקליטה של היישובים ולרכזי הקהילה. סדנאות אלו עסקו במתן כלים להתמודדות ולשכנוע מתיישבים פוטנציאלים בשאלות מהותיות: למה דווקא היום חשוב להתיישב בשומרון? ואם בשומרון, למה דווקא ביישוב שלנו? הסדנאות כללו גם הכנות לחוגי בית מחוץ ליש"ע, מתוך הבנה שבמציאות המדינית של ממשלת רבין, שיווק היישוב מחייב התמודדות גם עם הסברה על המצב ביש"ע ובצורך בחיזוק ההתיישבות בכלל. כדי לרכוש ניסיון, התנסה כל נציג יישוב בהפעלת קטע בן 10 דקות מתוך מהלך חוג בית שבנה.
ממשלת רבין 'ייבשה' את היישובים – ובמקביל מימנה את חיזוק ההתיישבות
גרעין אלון-מורה היה זה שפיתח, בתחילת דרכו בשנות השבעים, את הרעיון של חוג בית ככלי לקליטה. עבור רוב היישובים הרעיון היה חדש ולא מוכר. עד מהרה הוא התגלה כאחד הכלים החשובים לקדם את הנושא. המשתתפים הבינו את החשיבות של יציאה החוצה, לערי ישראל, כדי לשווק את היישוב, תוך כדי קשר אישי ונקודתי עם המשפחות הפוטנציאליות. בשנת 1993, השנה הראשונה לממשלת רבין, היו יישובים שקלטו משפחות רבות, ואחרים שנכשלו בקליטה, הכל בהתאם לעבודת היישוב והמאמץ שהשקיעו התושבים בקליטה. בסופו של דבר, הוכח שמרבית היישובים יישמו והשתמשו בחלק מהדברים שלמדו בסדנה, כדי להביא משפחות חדשות.
היישוב ברכה - צמיחה לגובה ובמספר התושבים. צילום: חגי הוברמן
הפעולות הללו, כאמור, קיבלו מימון נדיב מהחטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית, שתקציבה מגיע מהממשלה. וכך, בזמן שממשלת ישראל בראשות רבין ניסתה 'לייבש' את היישובים, היא מימנה במקביל את הפעילות לטירפוד הייבוש.
גם בשנות ה'ייבוש' הנוראות של ממשלת השמאל לא ישבו ראשי המתיישבים בחיבוק ידיים. במקומות בהם הממשלה לא יכלה לבטל חוזים עם יזמים וקבלנים, או במקומות של יוזמה פרטית ובנייה של 'בנייני בר-אמנה', נמשכו העבודות בפרוייקטים עד שנת 1995. לעומת זאת, לא התחילו באותם שנים בבניית פרוייקטים חדשים. בפועל היתה הקפאת בנייה - אבל לא היתה הקפאת תוכניות. אלה עברו בצנרת, אפילו קיבלו אישורים, וחיכו לימים טובים יותר. לימים, בימי ממשלת נתניהו, כשבוטלה הקפאת הבנייה, כל שהצטרכה הממשלה לעשות היה לממש את התוכניות המאושרות.
הרשות הפלשתינית סייעה בהפקעת הקרקעות לכבישים העוקפים
באחד הימים שבין החתימה על הסכם אוסלו א' להסכם אוסלו ב', שנחתם שנתיים אחרי הסכם אוסלו א', נפגש ראש המועצה האזורית מטה בנימין פנחס ולרשטיין עם אלוף הפיקוד אילן בירן. השיחה התגלגלה לנושא סלילת הכבישים העוקפים, ובראשם כביש עוקף רמאללה, כתוצאה הכרחית של נסיגת צה"ל. לבירן היתה עצה לוולרשטיין: "אל תקראו לזה כבישים עוקפים. תקראו לזה עורקי חיים".
זה לא היה סתם עניין של מינוח. ללא תשתית תחבורתית נאותה, אכן לא ניתן לקיים חיים של שיגרה. תשתית איננה כביש עוקף כזה או אחר, אלא מערכת של עורקי חיים. גם מבחינה פסיכולוגית, בחשיבה של מקבל החלטות, חיתוך של עורק חיים חמור יותר מאשר ביטול כביש עוקף. היתה זו הפעם הראשונה בה נעשה שימוש במונח זה, שנטמע מאוחר יותר עמוק במערכת הביטחון ובמערכת הפוליטית, לכל אורך נסיגות אוסלו.
נושא הכבישים העוקפים לא היה חדש. הוא נבדק ותוכנן כפתרון תחבורתי עוד בימי ממשלת הליכוד בראשות יצחק שמיר, כפי שהוא נעשה במקומות רבים בארץ. כבר בשנת תשמ"ד, 1984, הוכנה בוועדה בינמשרדית מיוחדת בראשות שמעון פרהנג ממע"ץ, בהשתתפות נציגי המועצות האזוריות ביו"ש והמינהל-האזרחי, תוכנית אב לכבשים בכל יו"ש. בתוכנית הוצעה מערכת חדישה של כבישים ראשיים להשגת שלוש מטרות תחבורתיות. הראשונה – הוצאת התחבורה מתוך הערים כדי לחסוך עומסים ופקקי תנועה. השניה – לאפשר תנועה מהירה לכוחות הביטחון, במיוחד ממישור החוף לבקעת-הירדן דרך כביש חוצה-שומרון, השלישית – לאפשר תנועה מהירה וקשר ישיר מהערים הגדולות בישראל אל היישובים החדשים ביו"ש, כדי לעודד מעבר יהודים ליישובים אלו.
כביש עוקף חווארה בסלילה. צילום: חגי הוברמן
לאלוף אילן בירן היתה עצה לפנחס ולרשטיין: "אל תקראו לזה כבישים עוקפים. תקראו לזה עורקי חיים"
אחרי החתימה על הסכם אוסלו היו אלו מתיישבי יש"ע, ובראשם מזכ"ל מועצת יש"ע אורי אריאל ומזכ"ל אמנה זאב חבר (זמביש), שטיפטפו באוזני הממשלה: איך אתם רוצים לכונן אוטונומיה לפלשתינים ולהוציא את כוחות צה"ל מטול-כרם ג'נין בית-לחם ורמאללה, בלי שיש לכם כבישים העוקפים את הערים אלו? איך תתנהל התחבורה היהודית כשצה"ל לא אחראי בשטח?
כך החל הרעיון להתבשל שוב על אש קטנה. הכביש העוקף הראשון שנסלל היה כביש עוקף טול-כרם, שנועד לפתור בעייה מקומית של יידוי אבנים בענבתא ונור-א-שמס. במקום אחר, בהר-חברון, סללה המועצה האזורית בעצמה את כביש בית חגי-הר מנוח, שאיפשר נסיעה לדרום הר-חברון בלי לעבור בתוך חברון. אחרי החתימה על הסכם אוסלו, בעקבות החתימה על הסכם עזה-יריחו, אימצה מערכת הביטחון את הרעיון בכביש עוקף-יריחו. מועצת יש"ע הציעה סלילת 12 כבישים.
מי שנדלק במיוחד לרעיון היה אלוף פיקוד המרכז, אילן בירן. את הרעיון הציג בפניו זמביש, מיד אחרי שבירן נכנס לתפקידו בנסיבות טראגיות (מותו בתאונת מסוק של האלוף נחמיה תמרי). בירן, אדם שאוהב ללמוד, למד את הנושא היטב. וכך, כשנדרש בדיונים על הסכם אוסלו ב' למצוא תשובות ביטחוניות לבעיות שההסכם המתגבש כבר עורר, הוא נאחז בכבישים העוקפים כפתרונות הטובים ביותר. בהתלהבותו הדביק גם את שר הביטחון, ראש הממשלה יצחק רבין.
אבל בדרישתו להתנות את הנסיגה בסלילת הכבישים גילה האלוף בירן לפתע 'אוייב' חדש שהוא, כגנרל, מעולם לא התאמן להילחם בו: משרד האוצר. טיעוני פקידיו של שר האוצר דאז בייגה שוחט היו נדושים ומוכרים: זהו הסכם ביניים, ממילא יחזירו את הכל. חבל להשקיע את הכסף.
"מצידי שהמתנחלים ייסעו בשביל עזים", אמר עוזר שר הביטחון נח כינרתי ז"ל באחד הדיונים בדיון בשפתו הציורית הבוטה.
בירן ניצח גם בקרב הזה. לפקידי האוצר הוא אמר בלשונו המחוספסת והישירה: "ההיערכות-מחדש תעלה לכם מיליארד ש"ח בשנה. תרשמו לפניכם את מה שאני אומר. כשאני כבר לא אהיה אלוף פיקוד - הכבישים הללו עוד יעמדו, ואת הכסף הזה אתם עוד תצטרכו לשלם". העתיד הוכיח עד כמה צדק. אילן בירן פשט את מדיו לפני למעלה מחצי יובל שנים. הכבישים הללו פעילים ועמוסים בכל ימות השנה.
כשראו באוצר שהם מתקשים להתמודד עם הטיעון, ניסו לתקוף את הצד המקצועי: מי אמר שצריך כאלו כבישים רחבים ומשובחים? אפשר להוריד סטנדרטים. לקבוע מהירות תכן נמוכה, עובי ורוחב נמוכים, גם על חשבון בטיחות הנסיעה. "מצידי שהמתנחלים ייסעו בשביל עזים", אמר עוזר שר הביטחון נח כינרתי ז"ל באחד הדיונים בדיון בשפתו הציורית הבוטה.
גם כאן האוצר נכשל בכוונתו. תפיסת הכבישים העוקפים ניצחה.
וכך, כשהנסיגה ברקע, החלה תנופת סלילה שהרי יהודה ושומרון לא הכירו מאז התקופה הרומאית. המראה היה מדהים: עשרות כלי רכב כבדים, משאיות מחפרים ומכבשים, עוקרים הרים וטוחנים אותם זה בזה תוך שינוי מהפכני של פני הנוף. כל הכלים היו עסוקים בסלילת כבישים חדשים, ארוכים וקצרים, רחבים וצרים, העוקפים את היישובים הערביים.
אש קודש במזרח בנימין. ברקע היישוב אחיה. צילום: חגי הוברמן
רוב הכבישים העוקפים תוכננו ונסללו בסופו של דבר בסטנדרטים גבוהים, בעיקר הודות לעובדה שעסקו בכך, כפי שצריך להיות, אנשי המקצוע ולא הפוליטיקאים. סיבה נוספת היתה העובדה, שלרוב הכבישים הללו היו תוכניות מגירה מוכנות מזה 4-5 שנים, עוד מימיו של אריאל שרון במשרד השיכון. ממשלת רבין היתה המוציאה לפועל הנאמנה ביותר של מדיניות שרון בכל נושא הכבישים ביו"ש. זה היה אחד ממפעלי הסלילה האדירים ביותר שידעה מדינת ישראל מעודה. שום ממשלה לא עשתה כל כך הרבה לפיתוח מערכת התחבורה ביהודה ושומרון כמו ממשלת העבודה-מרצ. יותר מכך: הרשות הפלשתינית היתה בסוד העניינים מההתחלה, וסייעה לעניין בטיפול בנפגעי ההפקעות שאיימו בבג"צים. וגם ארה"ב לא ניכתה את סכום ההשקעות הזה מסכום הערבויות, אחרי ששוכנעה שמדובר במהלך התורם לשלום.
האינטרס של צה"ל – הצורך החיוני בכבישים שיאפשרו תנועה חלקה ומהירה של כוחות הביטחון - השתלב באלו של המתיישבים. מבחינת המתיישבים נועדה תשתית הכבישים, בראש וראשונה, ליצור רצף טריטוריאלי. הקשר ההדוק בין עיבוי ההתיישבות לעיבוי הכבישים היה ברור. כבישים נוחים פירושם תוספת מתיישבים, ומתיישבים נוספים מביאים את הרחבת הכבישים. מכאן נבעה האסטרטגיה של ראשי המתיישבים, של סלילת עורקי חיים גדולים ועבים ככל האפשר.
האינטרס של צה"ל – הצורך החיוני בכבישים שיאפשרו תנועה חלקה ומהירה של כוחות הביטחון - השתלב באלו של המתיישבים
הכבישים העוקפים, בסופו של דבר, היו זריקת עידוד רצינית להתיישבות ביהודה ושומרון. הם קירבו את יישובי הפריפריה למרכזים העירוניים - בעיקר סביב ירושלים. שהרי מה קל יותר לפתות תושב ירושלים לעבור לבית-אל ולעפרה, מאשר להראות עד כמה קצרה יותר ונוחה הנסיעה מיישובים אלו למקום עבודתו בבירה? 'כביש המנהרות' קיצר את משך הנסיעה מגוש-עציון לירושלים ל-12 דקות במקום חצי שעה, ואת הנסיעה מהר-חברון לבירה לחצי שעה במקום שעה. בכך נתן תנופת פיתוח משמעותית ליישובים אלו. כביש עוקף רמאללה (כביש 60 החדש) קיצר את הנסיעה מיישובי גב ההר בבנימין (עפרה, שילה, עלי וכו') במידה ניכרת, שכן שוב לא נאלצו התושבים להתפתל בכבישים העמוסים של רמאללה (ההישג הזה התקלקל במשך השנים, כשהחלו פקקי התנועה הקשים במחסום חיזמא). וכך, האפשרות לשכנע תושב ירושלים לעבור לאחד היישובים מצפון או מדרום לבירה, קיבלה חיזוק נוסף: בסך-הכל רבע שעה ממקום מגוריך הקודם, ותראה איזה איכות חיים ואילו חיים קהילתיים פורחים.
בשמאל הישראלי לא הצליחו להבין איך קרה שאחת המטרות הבלתי-מוצהרות של רוקחי תהליך אוסלו, ליצור ביש"ע מציאות כל-כך לא סימפטית, של מובלעות יהודיות נצורות בתוך מרחב פלשתיני, שיביאו לעזיבה המונית של המתנחלים – קרסה לחלוטין. במקום שהמתיישבים היהודיים פשוט יקחו את הרגליים ויברחו, כפי שהאמינו ביילין וחבורתו, מספרם גדל עוד ועוד, והוא ממשיך לגדול, למרות כל הקשיים, הביטחוניים בעיקר, שמעולם לא פסקו לאורך כל שנות ההתיישבות ביו"ש.
'מיקצה השיפורים' של הסכם אוסלו
אילו היה הסכם העקרונות, שיכונה לימים הסכם אוסלו א', מתבצע ככתבו וכלשונו, לא היה שום יישוב יהודי יכול להמשיך ולהתקיים ביהודה ושומרון. על פי הסכם העקרונות, המרחב כולו אמור היה להיות שטח פלשתיני, כשהיישובים מצויים בתוכו כאיים מבודדים, כל יישוב בפני עצמו.
הסכם אוסלו א' שנחתם השבוע לפני 30 שנה היה הסכם עקרונות בלבד, אשר אמור היה להיות מתורגם להסכמי ביצוע. כשיצחק רבין הבין את המשמעות החמורה של ההסכם, פעל לתקנו בהסכמים הבאים, הסכמי הביצוע. הסכם הביצוע הראשון, הסכם עזה-יריחו, היה 'מיקצה שיפורים' של הסכם אוסלו א'. המרחב בחבל עזה אמנם נשאר פלשתיני, אולם לראשונה נקבע עקרון הגושים. רוב היישובים היהודיים - למעט נצרים וכפר-דרום - נשארו בתוך גוש ישראלי, מחוץ לשטח האוטונומיה.
הסכם הביצוע השני, הסכם אוסלו ב', היה 'מיקצה שיפורים' מאד משמעותי של הסכם עזה-יריחו. המרחב נשאר ישראלי, ובתוכו גושים פלשתיניים. מצב הפוך למה שנקבע בהסכם העקרונות. כל 'עורקי החיים' החיוניים כל-כך להמשך החיים השיגרתיים של היישובים היהודיים - כבישים, קווי חשמל, קווי טלפון, צינורות מים, צינורות ביוב, ועוד - נשארו בשליטה ישראלית.
מפת אוסלו ב' הוכתבה בסופו של דבר על ידי ההתיישבות היהודית לא מעט הודות לאלוף אילן בירן, ש'שיגע' את המטכ"ל עם 'עורקי החיים' שלו, ואף אחד לא הבין איזה 'ג'וק' נכנס לו לראש. עומד וצורח מראש כל גג "עורקי חיים, עורקי חיים" ומעכב את התקדמות התהליך המדיני, עד שלא נכללו כל 'עורקי החיים' שלו בשליטה הישראלית. כי עורקי החיים הללו היו התנאי להמשך קיום ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון.
הסכם אוסלו אמור היה לסמל את ניצחון הציונות-המדינית (הרצל, ז'בוטינסקי, שמעון פרס) על הציונות-המעשית (רוטשילד, תנועת העבודה, גוש-אמונים). בפועל, כאשר הגיע ההסכם לידי ביצוע, קרה מה שהיה בכל תולדות המפעל הציוני: הציונות-המעשית – ההתיישבות - שוב ניצחה את הציונות-המדינית.