הבוקר ירד על גונדר. בתוך אולם פשוט, מרוצף אדמה, תחת יריעות בד אדומות, ישבו נערים ונערות, מבוגרים וילדים, כולם רכונים על ספרי הקינות. אין שם מזגן, אין מושבים מרופדים, אין תאורה רכה. אבל יש דמעות, יש דבקות, ויש געגוע.
הקהילה היהודית באתיופיה – זו שנותרה מאחור – מתכנסת שוב, כמו בכל שנה, בתשעה באב. היום שבו עם ישראל מתאבל על חורבן ירושלים ובית המקדש, הופך אצלם גם ליום של ציפייה אישית, כמעט נואשת. כי ירושלים, בשבילם, היא לא רק סמל – היא יעד מוחשי שאליו הם כמהים כבר שנים.
גם באדיס אבבה נראו הבוקר מראות דומים: אבות מחבקים ילדים, נערים עוזרים לקטנים לעקוב אחרי הטקסט, נשים לוחשות קינות שינקו בילדותן. בחוץ שוק תוסס, רועש, אך בפנים – דממה כמעט קדושה.
בתוך כל זה מסתתר גם כאב שלא קשור רק לחורבן של לפני אלפיים שנה. זהו כאבם של אלפים שממתינים עדיין לעלות לישראל, חלקם במשך עשורים, תוך חוסר ודאות, חיי עוני, ובידול חברתי ותרבותי.
קהילת ביתא ישראל באדיס אבבה, הבוקר. צילוםף משה אשטה
"הם מתאבלים יחד עם כל עם ישראל, אבל גם בוכים את הבכי האישי שלהם – הבכי של מי שעדיין מחכה להיגאל," אומר משה אשטה, שצילם ותיעד את הרגעים המרגשים. "בשבילם, כל תשעה באב הוא גם תזכורת לכך שהם עדיין לא זכו להגיע הביתה."
הקהילות הללו עוברות מסע ממושך – לא רק פיזי, אלא גם רגשי ואמוני. רבים מהם חיים בתנאים קשים, רחוק מהעין הציבורית והפוליטית בישראל. ממתינים בסבלנות, לעיתים בייאוש, לעיתים בתקווה, אך תמיד באמונה.
ובינתיים – הם ממשיכים לשמור על הזהות, על התורה, על החגים, ועל התפילות. דווקא מתוך החושך – הם מחזיקים באור.
"איכה ישבה בדד..." הם קוראים שוב ושוב – אבל הם לא לבד. הם חלק מעם שלם, גם אם עדיין לא בארץ. וכשעם ישראל יאמר בערב: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" – הם יאמרו זאת לא רק כסמל, אלא כתפילה אישית, ממשית, שמקווים להגשימה עוד השנה.