"בליל הפסח ערכנו סדר, וקיימנו את תפלות ראש השנה... החזניות הראשיות היו אסתר רזיאל-נאור, חיה בן צבי וחנה אורבך, ולידן עזרה דבורה ברוך". העדות הזו של של חיה בן צבי, שהיתה עצורה בכלא הנשים בבית לחם, נחשפה בשבוע שעבר בהרצאה שנתנה ד"ר נעמה טייטלבאום-קריא, בכנס מחקרי יהודה שהתקיים בכפר עציון בערב ל"ג בעומר. עבודת הדוקטורט שלה נכתבה במחלקה ללימודי א"י וארכיאולוגיה בבר אילן.
192 אסירות המחתרת בילו במתקן הכליאה לנשים בבית לחם שפעל משנות ה-30 ועד לפירוקו בשנת 1947. ביניהן היו גאולה כהן - חברת לח"י, הקריינית רדיו של הרדיו של הלח"י שנכלאה בשנת 1946 וברחה מהכלא, אמו של ח"כ צחי הנגבי; שושנה רזיאל - אלמנתו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל שנאסרה בשנת 1944, וגיסתה אסתר רזיאל נאור, אחותו של דוד רזיאל, שנאסרה בשנת 1944 כשהיא בהריון ומשאירה את שני ילדיה בבית הוריה מפני שגם בן זוגה נאסר.
לדברי ד"ר טייטלבאום-קריא, רוב עצירות ואסירות בית לחם היו פעילות באצ"ל ובלח"י, ומיעוטן פעילות בהגנה. על 17 מהן ידוע בוודאות שהיו נשואות, חלקן עם ילדים.
ד"ר טייטלבאום-קריא חשפה, כי רבות מאסירות בית לחם הקפידו על שמירת וציון החגים והמועדים היהודים לאורך השנה, ואף תפסו ולקחו חלק בהובלת טקסים דתיים, אף אלו שבאופן מסורתי היו משוייכים לגברים, כגון עריכת ליל סדר ושליחות ציבור בתפילות. לדוגמה, החג הראשון אותו ציינה רזיאל-נאור בכלא בית לחם היה ליל הסדר. על ליל סדר זה סיפרה חברת הלח"י טובה סבוראי בזיכרונותיה, שרזיאל-נאור לקחה על עצמה את תפקיד 'עורכת הסדר' וניהלה ליל סדר מרגש ומרומם. הנשים לבשו ממיטב בגדיהן, ומנהגי ליל הסדר קויימו כהלכתם. בסיום הסדר ליוותה את הנשים הרגשת רוממות רוח והן החלו לשיר ולרקוד.
גם צילה עמידרור ז"ל (אמו של אלוף (מיל') יעקב עמידרור), תיארה את האווירה המיוחדת של חגי ישראל במאסר, ואת התפקיד המיוחד שלקחה רזיאל-נאור בהובלת התפילות: "אם כי המחנה היה קיבוץ גלויות, לא נתקיימו בו שני מניינים של ספרדים ואשכנזים לחוד. החזניות הראשיות היו אסתר רזיאל-נאור... ביום הכיפורים גוייס מספר נוסף של בנות לעבור לפני התיבה... חיה בן-צבי ניצחה על כל התפילה. עזרו לה אסתר רזיאל, אסתר אורבך ולאה אשכנזי".
ד"ר טייטלבאום-קריא מדגישה כי רזיאל-נאור התחנכה בבית מסורתי. חשיבותה של המסורת בחייה נתנה לה את הכלים להוביל את תפילות הנשים בין כתלי בית הסוהר, בתקופת מאסרה. למרות תיאורה של עמידרור, רזיאל-נאור שמשה כחזנית רק בחג הפסח ושבועות, ולא בראש השנה ויום כיפור. רזיאל-נאור ששוחררה ממעצר ערב ראש השנה, וחזרה לביתה טרם החג. גם אם הזיכרון של הובלת התפילה על ידי רזיאל-נאור אינו מדוייק, ניתן ללמוד ממנו על תרומתה וחשיבותה של רזיאל-נאור בהווי החיים הדתי של כלא בית לחם.
דוגמה נוספת להקפדה על אורח חיים דתי בכלא ניתן לראות בפניית רזיאל-נאור לרב שנשלח מטעם השלטונות, בה ביקשה לספק מזוזות לפתחי דלתות החדרים. הרב פסק כי אין צורך בכך, מכיוון "שיש הלכה שבדירת ארעי אין צורך במזוזה"...
ד"ר טייטלבאום-קריא מציינת כי רזיאל-נאור התקשתה בכלא לנהל אורח חיים דתי. אחד הקשיים היה בהיעדר של כלי אוכל כשרים נפרדים לבשר וחלב. בקשתה לקבל שתי מערכות אוכל נפרדות נתקלה בסירוב. על כן הודיעה כי היא פותחת בשביתת רעב ואינה מתכוונת לאכול. כך המשיכה בשביתת הרעב במשך מספר ימים. "דבר זה נחשב בעיני הבריטים כמרד. אך לאחר כמה ימים נתנו לי את הכלים שדרשתי", אמרה רזיאל-נאור בזכרונותיה. לדברי ד"ר טייטלבאום-קריא, בעקבותיה של רזיאל-נאור החליטו רבות מהאסירות להקפיד על שמירת כשרות במטבח הכלא. דבר שהתאפשר להן כיוון שהמטבח שימש רק את העצירות היהודיות, ונוהל על ידן.
הרצאות נוספות בכנס עסקו בארכיאולוגיה באזור הרי יהודה, איכות סביבה, שמירה על בעל חיים ועוד. בין היתר נחשפו ע"י פרופ' אסתר אשל חרסים שנמצאו לאחרונה בהרודיון ועליהם כיתוב בעברית. ד"ר נעם ורנר סקר את מבצע החזרת היחמורים לטבע הישראלי וגילה כי היחמורים הרחיבו את שטחי המחיה שלהם.