כשהייתי ילדה, התלוננו המבוגרים שהילדים כל היום מול המסכים, ושהם בגילנו היו משחקים כל היום בחוץ. הייתה אז טלוויזיה צבעונית עם שני ערוצי חינוכית, שפעם בשבוע שידרו סרט באורך מלא, וזהו. מצחיק לחשוב היום שזה נחשב אז ל'המון זמן מסך', כי היום אנחנו חיים בעולם שבו אתה נמצא עם המסך הפרטי שלך בשוכבך ובקומך וגם בלכתך בדרך.
השהייה הממושכת מדי מול המסך היא בעיה של מבוגרים וילדים. קשה לדעת אצל מי הבעיה קשה יותר, אבל הפעם לא נכתוב על כל נזקי המסכים אלא נתמקד בנושא אחד בו פוגעים המסכים – תקשורת הורים ילדים.
אם פעם אדם היה נפרד מעבודתו בארבע אחר הצהריים או בשש בערב, היום העבודה מלווה אותו גם כשהוא הולך הביתה וגם כשהוא נמצא עם ילדיו. הצורך להיות זמין בעבודה גם לאחר שעות העבודה, ואם נודה על האמת, גם המשיכה לרשתות החברתיות, והעניין הגובר במה שקורה בחוץ, גורם לכך שגם בשעות המעטות שהורים נמצאים עם ילדיהם, הם לא באמת איתם.
להורים רבים זה מפריע, אבל יש גם הורים שניסו לעשות שינוי. אחת מהם היא מוריה שפירא, שלפני ארבע שנים יצאה ביחד עם שתי אחיותיה ביוזמה של 'אימהות לא זמינות', שבה היא קראה לאימהות להימנע משימוש בפלאפון בין השעות שש לשמונה בערב. היוזמה פורסמה בטלוויזיה וברשתות החברתיות וקיבלה הד תקשורתי גדול, ארבע שנים אחרי הלכנו לבדוק מה קרה מאז.
מוריה, מה הוביל ליוזמה שלך?
"אני יכולה לדבר רק על עצמי. היוזמה הייתה באמת אחרי תקופה שבה הרגשתי שאני מכורה לפלאפון, וזה בא על חשבון המשפחה הילדים והבית. קבעתי לעצמי כלל, ששעתיים ביום, בין 6 ל-8, אני לא נוגעת בפלאפון; אני עם המשפחה. ראיתי את השינוי האדיר שזה עשה לי בהרבה תחומים. דיברתי עם האחיות שלי ואמרתי שהלוואי שיכלתי לעשות יוזמה חברתית, שכולם יידעו שבין 6 ל-8 בערב אנשים לא זמינים בפלאפון והם עם המשפחה שלהם.
הבת שלי פעם אמרה "בין 6 ל-8 אני יודעת שאני יכולה לקרוא לאמא והיא תענה מיד"; האמירה הזאת הלחיצה אותי כי הבנתי איפה אני נמצאת ביתר הזמן
"האחיות שלי עודדו אותי. הרעיון נפוץ בכל רשתות התקשורת. ראיינו אותנו בטלוויזיה וברדיו. מה שבאמת נתן לזה דחיפה זה שבדיוק באותו זמן סיוון רהב מאיר פירסמה פוסט בעניין המסכים. אנשים שלחו אליה את ההודעה שלנו, ואז היא יצרה קשר איתי, ושם זה התחיל להתגלגל.
"כך הבנו את הצורך הגדול שיש בעניין הזה, ואז אמרו לנו 'בואו תפתחו פייסבוק תעשו מזה תנועה'. אבל ידענו שזה לא נכון לנו יותר מדי להתעסק עם זה, כי דווקא העיסוק בכך גורם לך להיות הרבה במסכים.
"הבת שלי פעם אמרה 'בין 6 ל-8 אני יודעת שאני יכולה לקרוא לאמא והיא תענה מיד'. האמירה הזאת הלחיצה אותי כי הבנתי איפה אני נמצאת ביתר הזמן".
איזה תגובות קיבלתן?
"קיבלנו הרבה תגובות. אימהות שאמרו שזה הכניס אותם לעניין וזה גרם להם שינוי. קיבלנו גם הרבה תגובות של 'למה רק אימהות? מה עם האבות?'. אז הפכנו את זה ל'הורים לא זמינים'".
אז יש גם אבות שהצטרפו למיזם?
"כן. אפילו שמענו שההודעה תורגמה לערבית והתפרסמה בציבור הערבי. זה פשוט מראה את הצורך הגדול שיש לכולם להרגיש קצת שפיות עם הדבר הזה".
ארבע שנים אחרי שפרסמת את ההודעה והתחלת בשינוי – איפה את היום? האם גם היום את מצליחה להתנתק מהמסכים למשך שעתיים בהם את רק עם הילדים?
"אני ב"ה המשכתי עם זה. אני לא אגיד לך שזה מוחלט לגמרי, כי בארבע השנים האחרונות פתחתי צימר וגם התחלתי לנהל עוד עסק של חקלאות תיירותית בשילה, אז אני לא נוגעת בווטסאפים, אבל אם יש שיחה נכנסת, אז הילדים עונים ובודקים אם זה משהו דחוף או יכול לחכות".
איזה שינויים ראית שזה עשה למשפחה מאז שהתחלת להימנע משימוש בפלאפון משש עד שמונה?
"לילדים זה נתן ביטחון, שגם אם אמא לא זמינה עכשיו ולא עונה, הם יודעים שיש שעתיים שאני זמינה, וזה הרגיע גם את השעות האחרות. לא כל הזמן לחוצים על אמא כי יש זמן שאני זמינה ונדבר על הכל, וזה הביא רוגע. זה פתח שיחות, הילדים סיפרו מה עבר עליהם היום זה מאד פתח את הקשר.
ההצעה להתנתק מהמסך בכל יום בין 6 ל-8 תורגמה גם לערבית והתפרסמה בציבור הערבי
"ועוד דבר שגיליתי, שזה גם מאוד מאד שיפר את המצב של הבית. פתאום הבנתי מה אפשר לעשות בשעתיים כשהידיים שלך פנויות".
משחקי חברה במקום מסכים
יוזמה אישית נוספת היא של נתי אבנעים שפירסמה פוסט בקבוצת נשים בפייסבוק ובו סיפרה על כך שהחליטה להקדיש את ימי שלישי למשפחה, והמליצה לחברותיה לקבוצה לנהוג כך. לפני שלוש שנים היא התחילה בכך ועד היום הם משתדלים להתמיד, אם כי לא תמיד הם מצליחים.
למה התחלת עם שלישי משפחתי?
"כי הילדים היו מחוברים למשחקי מחשב שלהם, אני הייתי מחוברת לפייסבוק ולאינסטגרם ובעלי לטלוויזיה. ומאחר שהילדים שלי ספורטאים, והם כל השבוע לא בבית, ורק יום שלישי הוא יום שפנוי לכולם, הבנתי שאין ברירה אלא להכריז עליו שהוא יום של כולנו.
"כך החלטנו שאנחנו עושים לנו יום שלישי בלי מסכים, שזה יום פנוי של הילדים בבית".
הילדים שלך גדולים. איך הם קיבלו את הדרישה להתנתק מהפלאפונים למשך מספר שעות כדי לשהות עם המשפחה?
"הילדים קיבלו את זה הכי טוב מכולם. זה ממש שימח אותם, כי זה לא יום שאנחנו לא עושים בו שום דבר. אנחנו משחקים משחקי קופסה, משחקים בכל מיני משחקים שאני ממציאה, וכל מיני משחקי חברה. אנחנו יכולים לשחק מונופול, אנחנו יכולים לשחק קלפים, אפילו לפעמים שרים שירים. זה עשה לנו ממש טוב. אני חושבת שהילדים מחכים לזה ואוהבים את זה.
"אני מודה שדווקא לילדים היה הרבה יותר קל מאשר לי. לי באיזשהו שלב נהיה קצת קשה ורציתי דווקא להפסיק את זה. קורה לפעמים שאני אומרת 'טוב, היום אני לא יכולה, כי אני צריכה לקבל שיחה או רוצה לראות איזה סדרה', ודווקא הילדים הם אלה שדוחפים להמשיך".
אבות ובנים מטיילים ללא מסכים
תקשורת עם ילדינו ללא מסכים זה נושא שמעסיק לא רק אותנו ההורים אלא גם את המחנכים של ילדינו, שמבינים את חשיבות הקשר של הילדים עם הוריהם. ברשת החינוך נועם צביה הבינו את חשיבות הקשר בין הורים לילדים, והחליטו להשקיע בזה באופן מקורי. הם יצאו במיזם מיוחד – טיול משותף של אבות ובנים שנערך מספר פעמים בשנה, שבו ההורים והילדים מתנתקים למשך רוב שעות הטיול מהמסכים ולומדים להכיר אחד את השני.
בשיחת הפתיחה אנחנו אומרים שהפלאפונים צריכים להיות בתיקים סגורים. אין הוצאת פלאפונים
את הרעיון יזם ראש רשת נועם צביה הרב שמחה ויסמן. דב סמואל, האדם שהוציא לפועל את הרעיון, מספר: "הפרוייקט הוא מסע אב ובן בשביל הגולן, אנחנו קוראים לזה אבן ישראל – אבן זה אב ובן, בשביל הגולן. יצאנו לסדרה ראשונה שלו לפני מספר שבועות. הצטרפו לטיול כארבעים משפחות, רק אבות ובנים. בטיול לקחו חלק שתי ישיבות - ישיבת נועם בירושלים וישיבת צביה לוד. הגענו לחרמון בבוקר, התפללנו בראש פינה והתחלנו ללכת בשביל הגולן עם תיקים על הגב כשתוך כדי הליכה יש משימות, שאלות מנחות לבן ולאב".
תן דוגמא למשימה שההורים צריכים לבצע ביחד עם הילדים בטיול.
"יש כל מיני שאלות שהם צריכים לענות עליהם ביחד. למשל: על איזה דברים אתה לא מוכן לוותר? איזה קשיים היו לך בחיים? איך התגברת עליהם? מה נתן לך את הכוח להתגבר? הבן שואל את האב והאב שואל את הבן.
"בסבב הגדול שבו כולם יושבים ביחד יש עוד שאלות: מה גילית על הבן מה הבן גילה על האב? מה התחזק אצלך מה התחדד? איזה דברים אתה רואה באור אחר? הכל כמובן בעין טובה, בסוף אנחנו באים לחזק וב"ה זה חיזק, הורים נפתחו החברה אמרו דברים חשובים, זה היה טיול מדהים".
מה ההחלטה שלכם לגבי פלאפונים בטיול?
"בשיחת הפתיחה אנחנו אומרים שהפלאפונים צריכים להיות בתיקים סגורים. אין הוצאת פלאפונים. אנחנו לא מתעסקים איתם. בהפסקת צהריים יש זמן להורים. כי בכל זאת הורים עובדים היו צריכים לקחת ימי חופש מהעבודה, וזה לא מובן מאליו".
למה חשבתם לעשות את הטיול הזה? מה היו המטרות של היוזמה?
"המטרות היו ליצור חיבור בין אב לבן, גם דרך ארץ ישראל וגם דרך משהו חווייתי. בישיבות יש לנו כל שנה אב ובן ערב אחד עד הלילה מאוחר, אבל רצינו משהו מעבר, משהו שיכול לחבר יותר.
"אני מאד שמח להיות המוציא לפועל של זה, אני רואה בזה זכות גדולה. אנחנו יוצרים כאן זמן איכות משמעותי בין האבות לבנים שלהם. הורים אמרו לי 'אני תמיד חולם לעשות משהו כזה עם הבן שלי, אבל אני לא אקח חופש מהעבודה בשביל זה, אני לא יכול. אבל אם אומרים לי תקשיב זה המסלול, אתה חייב לקחת את הימים האלה, אני הולך לבוס שלי ואומר תקשיב אני חייב ארבעה ימי חמישי לא להיות בעבודה'".
איך ההורים מסתדרים בלי הפלאפון?
"אנחנו הרבה אחרי זה. זה ברור שהפלאפון לא נמצא. אתה עם תיק כבד על הגב, הבן שלך על ידך, יש לך משימות – הפלאפון פשוט לא שייך. אנחנו הרבה אחרי שלב ההתעסקות עם הפלאפון. בגדול אני יכול להגיד לך שאני לא ראיתי אף פלאפון יוצא מהתיקים. כמובן, בערב אנשים רוצים להתקשר הביתה לעבודה, אולי גם בהפסקת הצהריים, מישהו פתח את הפלאפון, אבל לא הייתה לנו התמודדות עם זה. אני חושב שבגלל שחוויית הטיול הייתה מאד חזקה. כשהפלאפון נמצא אתה פחות שם, אתה פחות חווה את החוויה".