התקלות והקשיים בתחבורה הציבורית בישראל הם מן המפורסמות, אבל התחבורה הציבורית מירושלים ליו"ש, ידועה ככמעט לא רלוונטית לתושבים. אם באזורים רבים בישראל התושבים מתלוננים על איחורים של האוטובוסים, ביו"ש האוטובוס היוצא מירושלים בד"כ לא מאחר – הוא בכלל לא מגיע. בקווים המעטים, לעיתים קרובות האוטובוסים כלל לא מגיעים לתחנה. התושבים שכבר מזמן איבדו את האמון בתחבורה הציבורית, מסתמכים על 'טרמפים'. למרות השכנות הטובה, הרי מלבד חוסר הנוחות שבנסיעה בטרמפים, מדובר בסכנה, בעיקר לצעירים ונשים.
חיותה דויטש, סופרת, תושבת נווה דניאל, מספרת: "דוגמה אחת מני רבים: ביום חמישי 2.1 חיכיתי בתחנה בירושלים כדי לחזור לביתי בנווה-דניאל, משעה 15:50 עד שעה 17:15, ולא הגיעו אף אחד מהאוטובוסים של שעה 16:04, 16:34 ו-17:04 כפי שכתוב באתר".
חיותה דויטש אינה היחידה. אסתר ארד, תושבת נריה, סיפרה על איחורים רבים, ואף על פעמים שהאוטובוס לא מגיע: "יותר מדי פעמים פשוט לא מגיע! כשהתלוננתי בחברה שלחו לי שוברי נסיעה, מה שכמובן לא יעזור בהחזרת האמון.
נוסעת נוספת התלוננה: "לאגד תעבורה יש פשוט שירות מזעזע. . פעם הייתי עם תינוקת וילדה בת שנתיים וחיכיתי לאוטובוס האחרון... הוא לא הגיע... וכשהתקשרתי נאמר לי שיש לו פנצ'ר ולכן לא יבוא. נאלצתי לקחת מונית ספיישל ב-300 ₪, וזו דוגמה קטנה... השעות של האוטובוסים שם הם בגדר המלצה בלבד".
מוריה פרל, עובדת האולפנה בדולב (למרואיינת אין קשר משפחתי לכותב): "אנחנו ממש תלויות באוטובוס, וזה פשוט תיסכול כשהוא לא מגיע, וזה קורה המון". לתלמידות אסור לצאת באוטובוסים לא ממוגנים, וכמובן לא בטרמפים, ולכן אנחנו פשוט נתקעות".
אביה של מוריה, הרב שלמה, נפצע בפיגוע ירי אך הדבר לא מרתיע אותה: "המכוניות שאנחנו נוסעים בהם ביומיום לא ממוגנות בכלל. וזה שאבא שלי נפצע בפיגוע לא משנה כלום, כי אחרת צריך לפחד להיות בכל מקום. היו פיגועים במוניות, אוטובוסים, בכותל, בתחנה מרכזית, בתל אביב".
חנניה בלוך, עובד בשמירה בישוב דולב: "האוטובוס הגיע, באיחור רב, אך הנהג אמר לי שיש לו תקלה ולכן לא יכול לאסוף אותי. פעמים נוספות האוטובוס בכלל לא הגיע. אם האוטובוס לא מגיע, אני פשוט נוסע בטרמפים. אני אישית לא מפחד, אבל ילדים צעירים, באמת לוקחים סיכון שהם נוסעים בטרמפים, אבל אין ברירה".
הבעיה: החובה לנסוע בממוגני ירי
בחברת 'אגד תעבורה' מגלגלים את האחריות לממשלה אשר לא מתקצבת החלפת אוטובוסים: "שירות התחבורה הציבורית בקווי בנימין מתבסס על אוטובוסים ממוגני ירי, אשר בשל גילם המתקדם אינם מתאימים יותר לביצוע המשימה.
"אם גיל אוטובוס ממוצע בתחבורה הציבורית הוא כ-3.5 שנים והוא נמצא במוסך עד יום בשבוע, גילו הממוצע של אוטובוס ממוגן ירי בבנימין הוא כ-6.5 שנים, כאשר שליש מהאוטובוסים עברו את ה-10 שנים ואת רף מיליון הקילומטרים. התוצאה מגיל מתקדם זה, ומתנאי הדרך והמשקל שהם סוחבים, היא שהאוטובוסים האלו נמצאים עד כמחצית מהזמן במוסך, במקום בנסיעה בקווי השירות. זאת, מבלי לקחת בחשבון את זמן הכשרתם מחדש של אוטובוסים שהורדו מהכביש בשל נזקי זריקת אבנים, פחי צבע, בקבוקי תבערה או ירי.
"התבססות על אוטובוסים, שנסעו בקווי בנימין הרבה לפני שאגד תעבורה החלה להפעיל את השירות במקום, היא לא מירשם אופטימלי לקיום תחבורה ציבורית, אבל אלו התנאים שעומדים כיום לרשותנו ובמסגרתם אנחנו מנסים לעשות את המקסימום עבור תושבי האזור". לגבי האוטובוסים לגוש-עציון הסבירו בחברה, שהגורם הוא בכלל הפקקים בעיר הבירה.
תגובתם עוררה את השאלה, האם בכלל עדיין נכון לחייב למגן את האוטובוסים, כאשר סכנת הירי כמעט ולא קיימת (שהרי ברוך השם לא יורים על רכבים פרטיים), אל מול רצון המחבלים לחטוף נערים, מה שעלול להביא למצב חמור בהרבה מירי. למה מחייבים נסיעה באוטובוסים ממוגני ירי ולא מסתפקים בממוגני אבנים בלבד?
"אף אחד לא יכול להבטיח שלא יהיו פיגועי ירי", מצהיר יצחק אילן, סגן ראש השב"כ לשעבר. "זה סיכון מיותר. אתה לא פותר עוולה אחת באמצעות עוולה אחרת. השטח רווי נשק, ולא רק מחבלים יכולים לירות על האוטובוסים, אלא אפילו משורות מנגנוני הביטחון יכולים לירות על האוטובוסים, כפי שקרה באינתיפאדה השניה", מזהיר אילן.
"הפתרון הוא, להזמין אוטובוסים מיוחדים עם מנוע שמתאים להסעת ממוגן ירי, בדיוק כמו רכב ראש הממשלה. המדינה חייבת לספק לכם תחבורה ציבורית נורמאלית. אני הייתי מפקד שב״כ בשומרון באינתיפאדה שניה. אנשי שב״כ שהתגוררו בשטחים התלוננו שאני מכריח אותם לנסוע בכלי רכב ממוגני ירי כשהם בתפקיד, כאשר בחייהם הפרטיים הם נוסעים ברכב רגיל בדיוק באותם מקומות. כמובן שאני לא התרגשתי מטענה זו והשבתי להם כי כל עוד אני אחראי עליהם, הם יסעו ברכב ממוגן ירי. כך צריכה גם לנהוג המדינה כלפי אזרחיה - לספק להם תחבורה בטוחה, אמינה ויעילה. כי המדינה צריכה לקחת אחריות על האזרחים."
שר התחבורה עושה סדר
שר התחבורה בצלאל סמוטריץ', תושב השומרון, מכיר כמובן את הנתונים מקרוב: "כדי לקבל מושגים כלליים, נתוני אי הביצוע בתחבורה הציבורית היום עומדים על בערך 3%, בשני צדדי הקו הירוק.
במושגים יחסיים, 97% ביצוע זה נחשב נהדר, אבל כשאתה מדבר על 800 מליון 'נסיעות נוסע' בשנה, זה אומר ש-24,000,000 נוסעים המתינו לאוטובוס, והאוטובוס לא הגיע. זה כמובן מיצר אפקט מאד משמעותי.
נתוני אי הביצוע הם תוצר גם של חוסר בנהגים, וגם חוסר באוטובוסים ובתקציב. משרד התחבורה נמצא בתכנית מאד גדולה עכשיו, לשיפור מעמד המקצוע והתנאים של הנהגים. מעבר לבעיה הזו, יש בעיה יותר קשה בפריפריה, שהאוטובוסים כלל לא מגיעים או לא אוספים נוסעים, ואנחנו יוצרים מצב שביטול נסיעה בפריפריה יגרור קנס כפול לחברה המפעילה".
בצלאל סמוטריץ', מאז שנכנס לתפקיד, דואג לכולם ולא רק לבוחריו או לתושבי יו"ש. בכל זאת, ביקשנו מהשר למקד את השיחה על הבעיה ביו"ש, עם התחבורה הממוגנת: "אגד תעבורה היא חברה במשבר בעלים, ומאד קשה להם לקבל החלטות", אומר השר, מה שכמובן לא מרגיע. "אנחנו מול החברה כבר חודשיים בתהליך הבראה מאד מאד צמוד, רגע לפני שאנחנו מוציאים אותם מהמכרזים. אנחנו במאמצים מאד גדולים להעמיד את החברה הזו על הרגליים, ואני רוצה לפרגן להם, שההנהלה באמת עושה מאמצים מאד גדולים לצאת מהמשבר הזה. בקרוב יגדילו את הקווים בשומרון ב-40%, שזה ממש דרמטי, ותוך כמה חודשים כבר יראו שינוי.
"בעבר, במכרזים של משרד התחבורה, חישבו אורך חיים ממוצע של אוטובוס ממוגן ירי 15 שנה. אין בזה שום היגיון, אוטובוס רגיל מחזיק 12 שנה, ובגלל שאוטובוס ממוגן ירי הוא יקר יותר, חישבו אותו ליותר זמן. כמובן זה הפוך מההיגיון, משום שאוטובוסים ממוגני ירי מתאמצים יותר בגלל המשקל וכמובן הבלאי שלהם גדול. אנחנו נתקן את זה במכרזים הבאים", מבטיח השר. בכל זאת, כמענה זמני, משרד התחבורה הוסיף עוד 20 אוטובוסים ממוגנים לאגד תעבורה, והמשרד אישר באופן גורף לחברות להשתמש בחל"פים כקבלני משנה, לצורך תיגבור.
"לגבי המיגון נגד ירי, מי שקובע היכן צריך אוטובוס ממוגן ירי והיכן לא, הוא אלוף פיקוד המרכז. הוא זה שאחראי על ניהול הסיכונים על פי חוק, והוא מנחה את משרד התחבורה. ובעבודה מולו, באמת הוצאנו חלק מהקווים ממיגון ירי למיגון אבנים. זו שאלה של ניהול סיכונים. התפיסה היא, שאוטובוס היא מטרה שקל לפגוע בה.
לי אין סמכות כשר התחבורה לקבוע הסדרי ביטחון. אני מתמודד מול נושא הביטחון גם בתחום הבידוק לרכבות שמיצר תור, וגם בנתב"ג בעיה דומה. אני מתניע תהליכים מול גופי הביטחון – אני מציג להם את הצד השני, של האזרחים, ובסוף הם צריכים לקבל את ההחלטה הביטחונית. אנחנו עכשיו בדיון מול אלוף פיקוד המרכז, באמצעות ישראל אסייג מנהל מחוז יו"ש במשרד התחבורה, כדי לראות איפה עוד אפשר להסתפק במיגון אבנים. אני בדיון מול שב"כ על אבטחה בתעופה, מול המשטרה על האבטחה בתחנות הרכבת, וכל זה בהתאם לחוק האבטחה לגופים ציבוריים".
לסיכום, אומר השר: "לדעתי, חלק קטן מאי הביצוע הוא תוצאה של אוטובוסים תקולים. חלק גדול נובע ממצוקת נהגים שקיימת בכל הענף וצריך לטפל בה. יש לנו בעיה בפריפריה בכלל, שיו"ש חלק ממנה, לצורך העניין. הניהול הטכנולוגי של התחבורה בכלל, והציבורית בפרט, פותח בפנינו אפיקים שלא היו קיימים לפני כן. אנחנו מנסים לייצר מודל של הזמנה מראש – אוטובוס שנוסע היום מקדומים לירושלים, עושה 'טיול שנתי', עובר בכל הישובים, לוקח לו המון זמן ולא אטרקטיבי.
אם אני יכול להסיע אותו על ציר 60 ולהכניס אותו לישוב רק אם בוצעה הזמנה מראש, אנחנו יכולים מאד ליעל וכך גם לדחוף שירות בתדירות יותר גבוהה. אנחנו מנסים בנוסף לעבוד בשיטה של מסופים במרכזים, כרגע בקרית ארבע ובצומת הגוש, וכך האוטובוסים יסעו רק על ציר 60, ויהיו קווים אחרים, לא ממוגנים, שיוציאו את האנשים מתוך השכונות והישובים הקטנים בגוש עציון.
יש מודל נוסף ברמת הגולן, שמוציאים את התושבים ברכבים לכביש הראשי, ומשם התחבורה הציבורית אוספת בלי סיבובים מיותרים. והאחרון הוא להוציא הסעות ברכבים יותר קטנים, מה שמוזיל עלויות וממילא מגדיל את התדירות. דווקא בהקשר הזה, תושבי יהודה ושומרון לא צריכים להרגיש מקופחים. במועצות אזוריות בנגב ובגליל, סובלים בדיוק מאותה מצוקה, וכעת אנחנו מטפלים בה".