תמיד הרגשתי קצת תיירת בעולם.
הלילה שוב חלמתי שאני עם מזוודה ביד. אני לא יודעת אם אני הולכת או חוזרת.
החלום הזה חוזר על עצמו לפעמים. אולי זה בגלל שאני טסה המון. ואולי לא.
תמיד הרגשתי קצת תיירת בעולם. לא מתברגת לגמרי בשום מגזר. לא ממש שייכת לתוך קבוצה ברורה. אני אוהבת לקחת את הטוב מכל מקום - להתבונן, ללמוד, להעריך.
פעם זה היה לי קצת קשה. הרגשתי את הקושי שבלא להיות ממש שייכת. הייתה תקופה שניסיתי להבין איך אני יכולה להתאים את עצמי. אבל לאט לאט למדתי שזה לא מה שאני צריכה.
היום אני מבינה שאני לגמרי שייכת - לא למקום אחד, אלא לכל מקום שאני נמצאת בו.
זה אולי נשמע מוזר לחלק מהאנשים, אבל אני מרגישה שיש בזה משהו עדין. פשוט. אנושי.
להיות תיירת זה אומר לדעת שאת חשובה בעולם, אבל לא המרכז. שאת רק מבקרת. מתארחת. זה שיעור יומיומי בענווה.
בנסיעות שלי בין נפאל לישראל, אני ממשיכה להיות תיירת. מתפעלת, מתבלבלת לפעמים, אבל משתדלת תמיד להישאר פתוחה. בלי דעות מקובעות מדי. בלי לשים שלט 'שלי' על שום דבר.
אולי דווקא בגלל זה, אני מצליחה להסכים ולפגוש דברים. כי כשאתה תייר, או תיירת, הלב שלך נשאר פתוח לפגוש אחרים. לשמוע דעות שונות משלך. בלי מסכות. בלי דרישות.
זה גם הסוד בבית חב"ד שבנינו בקטמנדו: מפגש אנושי פשוט, אמיתי, שבו אני מארחת - וגם מתארחת.
אז כן. יש לי את העקרונות שלי. יש לי את הדרך שלי בעבודת השם. אני לא זזה ממנה. יש לי את הרבי, שהוא דרך חיים עבורי.
אבל זה לא סותר את זה שאני כל הזמן מתבוננת, לומדת, משתנה.
בדיוק כמו תיירת. כל הזמן מחפשת לראות את העולם בעיניים חדשות.
*
לספר לכם משהו? הרבה פעמים כשאני מהלכת בעולם, אני מזהה אנשים שהם כמוני. שגם הם מרגישים קצת תיירים בעולם.
אנשים שמבינים את התחושה הזו של להיות לא שייך - מצד אחד; ושייך לכולם - מן הצד השני.
כאלה שהלב שלהם פתוח כל הזמן לפגוש. וללמוד.
כי הענין הזה של להיות תייר בעולם, הוא לדעת שלפעמים, הבית לא נמצא במקום אחד. הוא פשוט הולך איתנו - בתוך הלב. בתוך המזוודה.
בתוך המבט הזה, שמתבונן בעולם בעיניים סקרניות. בלב פתוח.
*
תגידו, גם אצלכם הלב לפעמים מסתובב עם מזוודה? גם אתם מרגישים קצת תיירים, ולפעמים גם במקום הכי מוכר?