"מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי בדרך לסמינר יהדות", אומר לנו תומר, מהורהר ומביט מבעד לחלון האוטובוס. אני מחייכת. כל כך רגילה כבר לשמוע את המילים האלה. פעם בחודש אנחנו מגבשים קבוצה של חבר'ה שלא חלמו לפני כן שיישבו בסדנת יהדות ועולים איתם אל רכס הרי ההימלאיה.
אנחנו יושבים ביחד על הדשא הרטוב מטל נדיב של בוקר. אגלי השחרית השקופים נמסים בין האצבעות, מבטלים עצמם מרצון וצורה.
משהו דומה קורה לקבוצה המיוחדת הזו שמתגבשת בכפר דוליקל. גופים נמסים ונשמות נהפכות לאחד. דומה כי אין יום ואין לילה. מחוגים נושקים זה לזה באחווה נדירה.
"משהו באווירה הביתית שיש בבית חב"ד והאהבה המיוחדת הזו שגורמת לך להרגיש כמו בן אהוב, לא נותנת לך מנוח", מסביר לנו זיו. "מהרגע שנכנסתי למקום הזה, ידעתי שאני חייב להכיר ולהבין הרבה יותר טוב את השורשים שלי".
"יש איזו מין תחושה כזו באוויר כאילו מצאת משהו יקר מכדי להניח לו", מסבירה לי שיר מאוחר יותר במרפסת הפתוחה, לאחר יום שלם של שיחות ולימוד מעמיק איתי ועם חזקי. הכוכבים הזהובים שמעלינו מרכינים ראשיהם, מקשיבים. פני הירח החשופות מזכירים לי לרגע את פניהם של חברי הקבוצה הנחשפים לעולם מוכר-לא-מוכר. עיניהם טהורות. מבקשות לדעת.
"עבורי זהו משהו שחיפשתי כל חיי ועד עכשיו לא הבנתי מה אני מחפשת", היא ממשיכה ונהרה של אושר על פניה. גם על פני.
אט אט עולה לה השמש בינות להרים. נאבקת בקורי השינה ומתנערת בחן מעקבות הלילה. מפלסת דרכה למעלה. צולחת בדקות ספורות את הדרך אודותיה אנו חולמים חיים שלמים.
רעש שקשוק הסירים עולה מן הבניין אותו אנו שוכרים לימי הסדנה. קול חיתוך הירקות ופתיחתן של קופסאות שימורים ממלא את החלל. גם בלהכין אוכל ביחד יש ערך מוסף. צלילי גיטרה שקטים, חודרים ללב, נשמעים ברקע.
רחש ציוץ הציפורים מלווה את קולותיהם החרישים של מתפללי תפילת השחר. יש עוד משהו בוסרי בתנועותיהם, מהסס משהו. רצועות שחורות נכרכות על זרוע וכתר תפילין של ראש כמו מגביה קומתם.
קול צלצולו של הטלפון מנסר את האוויר. אמא של אגם מבקשת לדבר איתה דחוף, ואני שיושבת מרחק לא רב משם שומעת אותה צועקת בצידו השני של הקו: "תגידי לי, את השתגעת?". קולה חרד וכועס: "אני מחפשת אותך כבר יומיים בכל מקום. כעת אמרו לי בבית חב"ד שאת בסמינר יהדות. מה יש לך לחפש שם?"
אגם מעבירה את השפופרת מצד אל צד ומביטה בי בפנים נבוכות. אני מתרחקת משם אך היא מסמנת לי בידיה להישאר.
"מה רע לך אצלנו שאת מנסה לחזור בתשובה?", ממשיכה האם וקולה נסדק. שקט מתוח באוויר.
"אמא", משיבה אגם, וקולה הולך ומתייצב ממילה למילה. "זה לא שרע לי אצלכם חלילה, זה רק שטוב לי כל כך כאן. אני לא חוזרת בתשובה. אני רק שואלת שאלות שמעולם לא ידעתי לשאול, ועוד יותר לא ידעתי שהתשובות עליהן קסומות כל כך".
והיא ממשיכה ומספרת לה על מה שלמדה היום. על כך ששתיהן חוליה בשרשרת של העם היהודי. זו שנמשכת כבר מאברהם אבינו.
הן ממשיכות לדבר. הבת מסבירה. האם מקשיבה. כעת הן פנינים במחרוזת. מאוחדות בקשר הדוק.
בחוץ מתפזרים העננים האפורים בין שמי התכלת ומפנים את מקומם לפסגות ההרים הלבנות.
דומה ברגע זה, כי בכל העולם צובע הלבן את האופק.