"הטקס נועד לגרש שדים ומזיקים מהנשמה של אמא שלי. בתחילה ישחט הגורו תרנגולת נקבה ויסובב אותה עשר פעמים מעלי כשדמה מטפטף על ראשי. הוא גם ישבור כמה ביצים חיות על יד ורגל ימין שלי, ולאחר מכן יבואו הנזירים להתפלל לאלים בודהא וקרישנה ולהתחנן בפניהם שיאותו להרחיק את כל השדים שנדבקו אליה". כך מסביר לנו דותן ברצינות תהומית.
"לכן אסור לי לאכול היום", הוא מוסיף. "הגוף שלי חייב להיות נקי ומוכן כמה ימים לקראת הטקס".
אנו מביטים בו בדותן שלנו. אחד מאותם 'ילדים' יקרים שזכינו לאמץ כאן, אל חיק המשפחה שלנו. בחור בשנות השלושים המאוחרות לחייו, עם פני ילד תמים המגשש את דרכו בעולם. מבול של חיפושים ותהיות מעל לראשו, אך עלה של זית עוד אין בפיו, וכף רגלו טרם מצאה מנוח ושלווה של ממש.
לפני שבע שנים נפטרו הוריו ממחלה קשה. בהחלטה של רגע עזב דותן, שנותר לבדו, את הקיבוץ המוגן ויצא לחפש עצמו במזרח הרחוק. שנים התגלגל בין כתות מכתות שונות. למד את דתות המזרח, הבודהיזם וההינדוהיזם, לפרטי פרטים. רכש ידע רב עד שהפך לעוזרו הבכיר של הגורו הבודהיסט, רופא אליל בעל כוחות מאגים.
כך אנחנו הכרנו אותו.
בתחילה היה דותן נכנס מהוסס אל בית חב"ד שלנו. מביט נבוך אנה ואנה. הוא טרם הכיר אותנו ולא ידע כיצד יתקבל שוליית הגורו אצל הרב חזקי.
מהר מאוד, כשהבין דותן שאנחנו מצידנו מקבלים אותו כמו בן אהוב, ללא תנאים, והילדים שלנו עוטפים אותו בחום ומתייחסים אליו ממש כמו אל אח גדול, הוא מצא עצמו בבית חב"ד ובבית הפרטי שלנו, מידי יום.
בגיל 35 ערכנו לדותן בר מצוה המונית, לראשונה בחייו. בקיבוץ ממנו הוא מגיע לא טרחו אפילו ליידע את הנערים על קיומו של טקס כזה. התכוננו והתרגשנו לא פחות מהורים ביולוגים המכניסים את ילדם לעול המצוות. דותן הניח תפילין בהתרגשות שהדביקה את הנוכחים כולם, ובירך אותנו בדבר תורה ובתודה נרגשת שהכין, ושחיממה לנו את הלב.
ככל שנוקפים הימים, הוא מוצא עצמו שותף פעיל בתפילות, באמירת הקדיש לזכר הוריו, בשיעורי החסידות ושיעורי תורה, עוזר לארגן את סמינרי היהדות, מפיח רוח חיים ושמחה בהתוועדויות הארוכות הנערכות בשולחן השבת, וכשהוא צריך עצה או מילה טובה, הוא תר בעיניו אחר 'אמא חני' כהגדרתו.
בין דברי הגורו לבקשת יעקב אבינו
עם הגורו שלו הוא נפגש לעיתים רחוקות יותר, אולם השפעתו החזקה והממגנטת טרם הוסרה מעליו. קשה לו עדיין, לדותן, להתנתק מהכבלים החזקים שקושרים אותו לשם.
"אתם מבינים?", הוא מסביר לנו מיד לאחר הקידוש בליל-שבת. "מחר, בשבת, זהו יום השנה השביעי של אמא. ועל פי דברי הגורו, בשנה השביעית מתה הנשמה לתמיד. בגלל זה הטקס הזה כל כך חשוב לי. אני צריך לשלוח את הנשמה שלה שעומדת למות אל נהר הבגמטי, המקודש על פי המסורת ההינדית. אותו נהר בו שורפים גופות. עלי לחשוב בין השאר על כמה זכרונות אהובים מאמא שלי, לצרור אותם בשק ולהשליך אותם אליו. מחר גם אלבש בגדי לבן לכבוד המאורע. לכן לא אוכל להגיע ולומר את הקדיש מחר בתפילה", הוא מודיע., "גם לסעודה לא נראה לי שאספיק. אנחנו נתראה כבר ביום ראשון".
בעלי מביט בו מהורהר ונעמד לספר לעשרות הצעירים הסמוכים על שולחננו על פרשת השבוע, ויחי. יעקב אבינו, על סף מותו, קורא לבניו ומשביע אותם: "קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי, אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי. בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן".
אתם מבינים? בקשתו של יעקב לבניו חד משמעית: "אנא, ילדים שלי, שלא יעשו בי עובדי עבודה זרה מעשים של כישוף וטקסים. נשמתי לא תמצא מנוח. אנא! הבטיחו לי! אנא!".
***
שבת בבוקר. דותן נכנס אל בית חב"ד. הגיע להתפלל את תפילת השחרית במכנס כחול ובחולצה לבנה מכופתרת. הוא פסע ישירות אל בית הכנסת והניח את הטלית ברכות על כתפיו. המבט הטהור בעיניים שלו האיר באור יקרות את הנשמה של אמא שלו וקולו הגיע ודאי עד כיסא הכבוד:
"יתגדל ויתקדש שמיה רבא"!