'בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁכָּכָה לּוֹ בְּעוֹלָמוֹ!'.
הרי אני בת 43 שנה ולא שמעתי מעודי את הברכה מרוממת הרוח הזו עד שבאה תמר.
תמר היא בחורה פשוטה למראה. שום דבר מיוחד שאני יכולה לספר לכם עליה. רק שגופה צנום, משקפי הראיה גולשות לה על האף, סוודר שראה ימים טובים יותר מכסה לה את החולצה השחורה עם ה'וי' הצהוב.
אודה וקצת אבוש שעד אותו הרגע בו אמרה את הברכה, כמעט לא ידעתי מהו צליל קולה.
אבל איך שהיא נעמדה שם ביראת כבוד אל מול העץ החדש שצמח לנו בגינה של בית חב"ד, זה עם הפרחים הסגולים שכתום להם באמצע, וברכה בקול רם, הרגשתי שהנפש שלי מתעלה למחוזות אחרים!
פשוט ככה.
"מה, מה אמרת עכשיו?" שאלתי אותה בסיום.
והיא הסבירה לי בחיוך נבוך של מי שלא רגילה שפונים אליה, שבכל פעם שהיא רואה בריה יפה, או אילן יפה, או כל דבר יפה אחר המרחיב את דעתה - היא מברכת.
היא לא זוכרת מתי היא התחילה עם זה.
אולי זה התחיל בכלל מהימים שבהם אבא, שהיה כבר מבוגר כשהיא נולדה, היה לוקח אותה לגן עם הרגליים החלשות שלו.
היא זוכרת איך היה עוצר מול האילן הגבוה וממלמל את המילים האלה. אבל היא לא בטוחה שדווקא בגלל זה הוא עצר. אולי זה היה בכלל בשביל הרגליים.
כל כך הרבה זמן עבר מאז, ואבא כבר לא פה בשביל לשאול אותו.
דרך השער של בית חב"ד נכנסה אז חבורה של מטיילים מדלהי שבהודו. נפלטו מן האוטובוס המעשן. ארבעים שעות נסיעה משם לכאן. אבק הדרכים ושחוק התרמיל אופפים אותם. מהר מאוד הם מדביקים אותנו בסיפורי המסע ותלאות הדרך, כך שתמר נעלמה לי מהעיניים כמות שהגיעה.
היא בטח עוד תשוב אלינו מהכפר אליו יצאה לטייל.
אבל מאז שהיא בֵּירכה ככה, אני מרגישה שאני בוחנת את העולם בהתבוננות אחרת.
שֶׁכָּכָה לּוֹ בְּעוֹלָמוֹ.
כי ככה הוא, העולם הזה, שלא תמיד הוא מובן לנו.
וככה הוא, בורא העולם, שמנהיג לנו אותו באופן הברור לו, ולא תמיד לנו. מפזר לנו את יופיה של הבריאה בחתיכות קטנות של פאזל על פני כדור הארץ, ועכשיו לך תדע איך מלקטים את כולם לחתיכה אחת.
ואולי די כבר לחפש את השלם והמושלם.
אולי הגיע הזמן שלנו לעצור ולמצוא את היופי שבפיסות הקטנות הללו:
גם של העצב. וגם של הצחוק. גם של הכאב וגם של התקווה.
ולזכור שכל תקופה בחיים, מורכבת מאלף ואחד רגעים.
רק שלא נתרגל. ולא יקהה ליבנו מלראות את כל היופי הזה - של כל אילן וכל בריה. ושל העולם הזה - שהוא עולמו.
ואולי רק בשביל זה היתה צריכה להגיע תמר עד הבית שלי בנפאל, תמר שאת צליל קולה כמעט פספסתי, ושכמעט ושום דבר מיוחד לא יכולתי לספר עליה.
ולהרחיב את דעתי עד רוחב גן עדן.