לפעמים, זה לא השלג שמקפיא את הדם, אלא זוג עיניים שקטות של פרה קדושה, שנעמדת בדיוק באמצע הכביש.
כמשפחה שחיה בנפאל, למדנו את זה על בשרנו: בפרה – לא נוגעים. לא מצפצפים, לא משתיקים. גם אם היא נראית הכי חמודה בעולם. גם אם היא חוסמת את כל הציר. זה לא רק עניין של נימוס. זו אמונה. כבוד עמוק, עתיק, בלתי ניתן להסבר במונחים מערביים. זו – נפאל. ככה זה גם בהודו השכנה.
בנפאל כולם גם מדברים על ההימלאיה. על הזריחות שמצדיקות השכמה בארבע בבוקר. על מנזרים, שקט, חיפוש עצמי. אבל אף אחד לא מזהיר אותך מהדבר שבאמת עלול להפוך לך את הטיול – ולפעמים את כל החיים: פרה.
זה קרה ביום שלישי. בצהריים. אני בדיוק במטבח של בית חב"ד, מבקשת שוב מקומאר הטבח שישים טחינה באורז (באמת, כמה אפשר אורז בלי טחינה?). ופתאום – בום.
הדלת נפתחת. בחור מתפרץ פנימה. לבן כמו קיר. התרמיל המרושל שלו משתלשל מהגב. הידיים שלו רועדות, העיניים אדומות מדמעות.
"אני תומר", הוא לוחש. "ואני בצרות. גדולות".
שקט. הוא בולע רוק, נשימה עמוקה – ומתחיל. הוא היה בדרך לפוקרה. עם אופנוע שכור. כביש הררי מתפתל. רוח קרירה, שמש עוקצנית. ואז – פרה. עומדת באמצע הנתיב.
הוא לא דרס אותה. לא פגע בה. רק ניסה לעקוף ואולי נגע בה קלות. המראה של האופנוע שפשפה את הצד שלה. ושם התחיל הסיוט.
"תוך דקה", הוא מספר, "אני מוקף. עשרות אנשים. האחד צורח, השני מצלם, השלישי מרחיק ממני את הילדים. ואז – שוטר. כאילו צמח מהאדמה. מסתכל לי בעיניים. לא צועק. רק לוחש: 'לפגוע בפרה – זה כמו לפגוע באל. אתה עומד להיכנס לכלא'".
השוטרים הנפאלים לקחו לו את כל המסמכים שעליו וציוו עליו לחזור אליהם תוך שעה עגולה. תומר רץ מיד לבית חב"ד. הוא רעד. ממש. לא ידע אם לברוח, לבכות, לכרוע ברך.
ואני – מתוך הרגל כמעט אמרתי: 'זו רק פרה'... אבל עצרתי.
כי פה – זו לא 'רק' פרה. פה היא סיפור אחר לגמרי.
בתרבות ההינדואיסטית, הפרה היא אם. חיים. שפע. נתינה שאין לה תנאי. יש שמאמינים שבתוכה שוכנים שלושים ושלושה מיליון אלים. ולא כמטאפורה. זו אמונה חיה. קדושה.
אי אפשר לפגוע בה. אסור להעליב אותה. לגרש אותה – זו ממש חוצפה. היא לא בעל חיים. היא סמל. והיא אפילו לא פרה אדומה. סתם פרה רגילה.
אז ישבנו עם תומר. תרגמנו לו איך מתנצלים בנפאלית. איך אומרים 'טעיתי' מבלי להיתפס כמי שמתחצף.
הלכנו יחד אל השוק. בחרנו מחרוזת פרחים – זהב וסגול. ויצאנו אל הכביש שבו הכול קרה.
הצעדים שלו רעדו. הוא התקרב כאילו הפרה עומדת לשפוט אותו. בהיסוס שלח לעברה ידיים רועדות והניח את המחרוזת על צווארה. התכופף. לחש משהו – אולי תפילה. אולי בקשת סליחה. אולי שניהם.
האנשים סביב הביטו בו. מישהו חייך.
והשוטר? הוא הנהן. וזה הספיק.
והפרה? הפרה עמדה שם. שקטה. שלמה. לעסה גזע בננה כאילו כל הדרמה האנושית הזו לא נגעה לה. ואולי באמת לא נגעה.
אבל בתומר – היא נגעה. חזק.
הוא מספר שאז למד שיעור. שמה שמסוכן באמת בטיול בנפאל, זה לא ההרים. לא הנהגים. לא הגשרים. זה להיתקל בפרה. באמצע הכביש.
כי יש כאלה שבאים בשביל הטרק. אבל נשארים – כי משהו בלב נעצר. לפעמים, דווקא מול פרה קדושה. באמצע החיים. והיא אפילו לא פרה אדומה. סתם פרה.