"ה' יכול הכל!", אמרתי לה שוב ושוב. אבל בתוך הלב שלי, הרגשתי שאני לא באמת מאמינה שזה יקרה. שאני מדברת מן השפה ולחוץ. ולא אהבתי את זה.
היא חיבקה אותי ממושכות, ויצאה שוב אל הכפר שבו היא מתנדבת.
קוראים לה זהבית, והיא כולה זהב טהור. בת 45, עם נפש של נערה. זהבית הגיעה אלינו לבית חב"ד רזה וגבעולית, עם עיני שקד ענקיות.
הדבר הראשון שסיפרה לי היה, שהיא כל כך רוצה ילד. משתוקקת לפרי בטן. יש לה שם לבן אם ייוולד, ושם לבת. ויש גם מיטה קטנה בצבע סגול, שמחכה רק לו. או לה. זה ממש לא משנה לה מה יבוא.
חיים, בעלה, לא הגיע איתה לנפאל. הוא נגר, ויש לו הרבה עבודה. גם את המיטה הסגולה של התינוק הוא ניגר בעצמו, כבר לפני עשר שנים.
זהבית היא עובדת סוציאלית במקצועה. יום אחד שמעה על ארגון שמחפש מתנדבים בנפאל, ובצעד של רגע ארזה את עצמה והגיעה אלינו. במשך השבוע היא מתנדבת בכפרים ובשבתות היא באה לבית חב"ד.
קל מאוד להתאהב בזהבית. היא מפזרת את הקסם שלה בכל מקום שבו היא נמצאת. היא מתנדבת בכפר קטן מדרום לקטמנדו. הולכת שם יחפה בין הילדים היחפים, קונה להם חולצות ונעליים, מלמדת אותם איך לשרוך, איך לכפתר.
"אני יודעת שאני לא מצילה אותם", היא אומרת, "אבל כל חיוך של ילד הוא בשבילי עולם מלא".
גם בארץ היא מתנדבת, עם נוער בסיכון בצפון. אבל הרגישה לאחרונה שהיא חייבת לשנות אווירה.
"את יודעת מה זה לחכות לילד כל כך הרבה שנים?", היא שאלה אותי באחת השבתות. "את יודעת כמה חרבות מתהפכות אצלי כל חודש בבטן?"
האמת היא שלא. בניסיון הזה לא התנסיתי. אבל הלב שלי יוצא אליה. ואני מחבקת אותה חזק.
*
יום אחד היא ביקשה ממני לבוא לבקר אותה בכפר. היו לי מיליון דברים על הראש, והכפר היה מרחק יום נסיעה. אבל הרגשתי כמה זה חשוב לה שאבוא לראות את העבודה שלה, את הילדים שלה.
הגעתי עם עוד כמה בנות, וישר נשאבנו לעשייה. הכפר היה כולו על כרעי תרנגולת: הבקתות מטות לנפול, הדלות זעקה מכל פינה. יחד איתה אספנו את הילדים, שרנו להם שירים, שיחקנו איתם במשחקי קופסה שהבאנו.
ואז פתאום התחיל גשם. לא טפטוף, לא סימן מקדים. סערה אמיתית. כולן תפסו מחסה בבקתה סמוכה.
אבל זהבית? היא המשיכה לטפל באחד הילדים. כרעה מולו, כמו אם רחמנייה. הגשם צלף בפניה, הרוח העיפה לה את השיער, אבל היא המשיכה.
ואני? לא יודעת להסביר למה, אבל הרגשתי שזו עת רצון. "תבקשי עכשיו!", התחננתי אליה. "תגידי לו שגם את רוצה ילד משלך!"
והיא עצמה את העיניים, וביקשה. בשקט.
"ה' יכול הכל!", אמרתי לה. והפעם סוף סוף, כל כולי האמנתי בזה.
הילד הנפאלי שישב מולה עצם גם הוא את עיניו יחד איתה. שלושתם, היא, הוא ואני, עטופים בגשם ובתפילה.
כמו חנה אשת אלקנה במשכן שילה.
*
כמה חודשים חלפו. ופתאום בלי אזהרה מוקדמת קיבלתי ממנה תמונה. בתמונה: בטן עגולה. ובכיתוב: 'לעובר שלי מלאו כבר 20 שבועות'.
זהבית בהריון. יש לה בן קטן משלה, בתוך הרחם.
היא התקשרה אליי, מיד אחרי ששלחה את התמונה. קולה היה חנוק מדמעות: "ה' יכול הכל!"