כשמרינה מוז'ניק נכנסה לבית חב"ד, היא מיד תפסה לי את העיניים. הדבר הראשון שהיא שאלה אותי הוא "איך? איך את מסוגלת לחיות במקום כזה, חני?" היא לא יכלה לשאת את העוני ואת הסבל שראתה מסביב. את ילדי הרחוב ומקבצי הנדבות המשחרים לפרוטות התיירים.
"כשאחזור מהטרק אני אעזור להם", אמרה בנחישות. "גם לבעלי החיים שכאן. ראית כמה הם שדופים? ממש עור ועצמות".
מרינה הגיעה אלינו ממלבורן שבאוסטרליה. בסעודת השבת מרינה סיפרה לנו עד כמה היא היתה זקוקה לטיול הזה. היא בת 32. משתייכת לקהילה היהודית במלבורן שבאוסטרליה. מרינה מתגעגעת למשפחה ולחברים אבל עכשיו זה הטיול שלה. היא תנצל בו כל רגע. הנפש שלה זקוקה לחופש. היא יוצאת לכיוון הג'ונגל צ'יטואן.
שבועיים לאחר מכן אנחנו קמים למזג אוויר סוער במיוחד. סופת ציקלון קשה שפגעה בהודו, השפיעה גם על נפאל השכנה. הרחובות היו חשוכים בעיצומו של היום והגשם לא פסק.
באותן השעות מרינה ממתינה בשדה התעופה של צ'יטואן. הטיסה לקטמנדו אמורה היתה לצאת כבר מזמן, אבל זה מסתמן כבלתי אפשרי. המראות ונחיתות במזג האוויר הנוכחי הן סכנה של ממש.
יחד עם עוד 21 אנשים היא עולה על מיניבוס שנוסע לקטמנדו. ברד עז ניתך. סופות רעמים וברקים פוגעים בחלונות. "אני בדרך לקטמנדו. מקווה שאגיע", מסמסת מרינה ביד רועדת. זמן קצר לאחר מכן סוטה המיניבוס ומידרדר לנהר. 20 גופות נסחפות אל הנהר השוצף.
הטלפון מצלצל בבית חב"ד. מפקד משטרת נפאל על הקו. הנפאלים מצאו בזירת האסון את הדרכון של מרינה. פנו לשגרירות אוסטרליה וזו איתרה את המשפחה ההמומה. בני המשפחה של מרינה ביקשו ש"רק הרבי יטפל בזה. היא אישה יהודיה וצריך לשמור עליה". במקביל מתקשר אלינו שליח חב"ד במלבורן. אבא של מרינה נמצא לידו. "איך זה יכול להיות שהבת שלי שם ואני נמצא כאן?", הוא זועק. השליח ענה לו: "היא עם השליח של חב"ד שם. הם המשפחה שלה!"
חזקי יוצא במהירות אל הדרך. הסערה משתוללת והמונית המקרטעת מיטלטלת לצדדים. שעות רבות חולפות עד שחזקי מצליח להגיע אל גופתה של מרינה המוטלת בצד הדרך. כשהוא רטוב עד לשד עצמותיו. מרינה עטופה בשמיכה שעליה כיתובים בשפה ההינדית. נהג המונית מסביר לחזקי שהמשטרה עוטפת את הנפטרים בכיסוי שרשומים עליו מנטרות ופסוקים מהתפילה הבודהיסטית. השמיכה הזו היא להגנה מפני שדים ומזיקים הבאים אל הגופות. חזקי מחליף את הכיסוי בטלית שהוא הביא איתו ובבת אחת הוא מרגיש איך האוויר שב לריאותיו.
כל אותו הלילה אני מחכה להם ערה. לפנות בוקר אני מקבלת לידי את התיק הגדול של מרינה. הוא רטוב ומסריח ממי הנהר. חזקי משה אותו משם בשארית הכוחות.
'אי אפשר להחזיר את התיק ככה לאמא', אני חושבת, ספק לעצמי ספק למרינה. מדמיינת את אמא שלה מחבקת אליה את הבגדים. הדבר היחיד שנשאר לה מהבת ששלחה לנפאל.
אני תולה את פרטי הלבוש של מרינה לייבוש על החבלים הדקים, ממררת בבכי. וזה קשה כל כך.