ילדים וילדות בל"ג בעומר

שמיים זרועי כוכבים מרכינים ראשם מטה אל העשן המיתמר. ספסלי עץ נושקים זה לזה נושאים עליהם עשרות מטיילים ומטיילות היושבים יחד אל מול להבה גדולה של אש.

"אמא", לוחש לי הילד שלי פתע, "יש מקומות בעולם בהם יש גם ילדים במדורה, נכון"?

"כן, זה נכון", אני עונה לו ומביטה היישר בעיניו היפות.

"ילדים בגילי?" הוא משתלהב.

"כן", אני עונה לו. "ילדים בגילך ובגיל של אחים שלך".

תומר היושב סמוך אלינו מניף את תלתלי הזהב לעברו ומציע לו לפרוט על הגיטרה שיר ילדים מוכר. הילד נפנה אליו בחיוך אופיני.

בדרך חזרה הביתה צעדי איטיים יותר. אני עומדת בפתח חדר הילדים ומביטה בפניהם של הקטנים הנמים ברוגע את שנתם. הפנס מאיר מעל ראשם.

למחרת אנו יושבים להכין את הכרזות לתהלוכה הקטנה שלנו. הילדים אוחזים שקית ממתקים ביד. תיכף נצעד מהסלון אל המטבח.

בבית חב"ד יושבים אנשים לאכול ארוחת בוקר של בית. חלקם ניגשים לבית הכנסת, מדפדפים בסידור, מגניבים מבט מהורהר אל האותיות המודפסות. השאר נעטפים בחיבוק חם מיד כשהם נכנסים את השער.

"אנחנו מצירים את מדורת ל"ג בעומר לתהלוכה שלנו", מספרים לי הילדים כשאני קרבה אליהם.

"עוד מעט ניתן לך לראות", הם מבטיחים.

גלית ושירה נכנסות אלינו שוב כדי לטעום עוד קצת תחושה של בית.

אני מגניבה מבטי אל הציורים של הילדים שלי: חתיכות של בריסטול כתום מודבקות על דף לבן -  זו המדורה. במרכז דמות רב עם זקן ועשרות רבות של פרצופים יושבים מסביב. בחורים עם שיער ארוך עד כתפיים. כמה גיטרות שעונות על גדר.

אף לא ילד אחד בתמונה.

--

אני מפליגה בדמיון 1,869 שנים קודם לכן. רואה שליח עם בנו בתוך מערה. אלעזר. ילד יחיד שם בפנים המערה. מקום נסתר בין ההרים. אבא רבי שמעון בר יוחאי יושב לצידו. בחוץ הצלילים, המראות, הריחות. ילד עם מבט יוקד בעיניו הגדולות. הרוח צולפת מעל לראשו, גופו מפולש בעפר עד צווארו, שערותיו מכוסות באבק אך עיניו צלולות וטהורות היו.

רחש פכפוך מעיין המים הנובע, שבה את ליבו ועץ החרובים המצל תדיר על הפתח, נסך כוח באיבריו ומושך אותו בחוט נסתר אל שמעון אביו ורבו, מנהיג מבטן ומלידה, שלא חת ולא פחד מאף אחד, לא נתן לתרבות זרה לעבור את סף ביתו. איש קדוש שהאיר את העולם בסודות ורזים ואת יום פטירתו מציין העולם היהודי על כל גווניו -

באבוקות של אור גדול.

---

"עוד מעט. ממש לא עוד הרבה זמן", אני לוחשת לילדים שלי, "נבעיר מדורה ענקית בחצר של בית המקדש בירושלים". הם מביטים בי מוקסמים.

"הכהנים אז ידליקו את המדורה בלפידים מוזהבים והלויים ינגנו בנבל וכינור", אני ממשיכה. "אנשים מכל העולם יהיו שם במדורה הזו. הם יעמדו על קצות האצבעות כדי לא להחמיץ את המראות, אבל... אבל אתם לא צריכים לדאוג. באמת שלא. בשורה הראשונה מול השלהבת העולה, יהיה מקום מיוחד לשליחים הקטנים. אין לי ספק בכלל".

"ויהיו שם ילדים בגילנו?" הם שואלים.

"בוודאי", אני ממהרת להשיב. "נשב שם כולנו יחד עם עוד הרבה מאוד ילדים".

פניהם של ילדי מחייכות מול פני.

אנו אוחזים את הכרזות בידינו ויוצאים בשמחה לתהלוכה הקטנה שלנו מהסלון למטבח. נבואת זכריה ניצבת מולי: "עוד יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים – וילדים וילדות משחקים ברחובותיה".