היא לא תכננה ללכת יחפה. היא נחתה בקטמנדו עם נעלי ספורט חדשות, תרמיל ענק, וסדר יום מסודר עד רמת האוורסט.
קצינה לשעבר. מחברת קטנה בכיס, רשימת 'משימות חופש', והרבה יותר מדי מה להוכיח לעצמה.
אבל בתוך הכאוס הצבעוני של נפאל - וגם קצת בתוך בית חב"ד שלנו - כל הסדרים התפוגגו.
זה התחיל בבוקר אחד, כשהיא באה רק לשתות קפה ולשאול על אוטובוסים לפוקהרה.
ישבה לה בפינה, שקטה, כאילו מנסה לא להפריע. ורק כשנשפך לה קצת קפה על הרגליים, שמתי לב שהיא יחפה.
״נשכחו הנעליים באיזה גסטהאוס?", שאלתי, בחיוך.
היא הרימה אליי מבט. חיוך קטן-עצוב של מישהי שכבר רגילה שכולם שואלים עליה יותר ממה שמדברים איתה. "לא, זרקתי אותן", ענתה בפשטות.
"מה? למה?"
"כי הן לא נתנו לי להרגיש את האדמה".
בהתחלה חשבתי שזו סתם מנטרה רוחניקית. אבל אז היא המשיכה, בקול שקט. "עשיתי הכול כמו שצריך. צבא, לימודים, עבודה, זוגיות. ואז, כשזה התרסק, לא היה לי במה להיאחז. רציתי להרגיש שוב משהו שהוא לא פחד או ריקנות. משהו שהוא לא מחשבה. אז הלכתי יחפה".
היא סיפרה על הליכה לאורך נהר, כשהרגישה איך החול החם עובר לה בין האצבעות. על יום שבו גשם טרופי תפס אותה באמצע השוק, והיא רקדה בין השלוליות, כי פתאום הגוף שלה ביקש לזוז - והיא הקשיבה.
היא סיפרה גם על בעלת גסטהאוס שצעקה עליה לצאת מהמקדש, ועל מונית שלא עצרה לה כי חשבו שהיא מקבצת נדבות. אבל דווקא שם, בשוליים של הדברים, היא הרגישה שיש לה מקום.
"ואת לא מפחדת להיפצע?", שאלתי.
היא שתקה רגע, ואז אמרה: "ברור שכן. גם הלב שלי נפצע הרבה. אבל אם כל פצע אומר שצריך להפסיק לגעת, אז בשביל מה בכלל לבוא עד לפה?"
היא לקחה לגימה מהקפה הקר שלה, הניחה את הספל בזהירות, כאילו גם בו יש לב, ואז קמה והלכה. יחפה. בטוחה. שקטה.
קראו לה מיכל. היא נשארה בנפאל עוד חודשיים. ובשלב מסויים הלכה עם קבוצה לכפר מרוחק בלי קליטה, וחזרה אחרי שבועיים עם שריטות, שיזוף לא אחיד, וניצוץ בעיניים. אבל הפעם, כשהיא דיברה, זה לא היה רק על האדמה.
זה היה על איך היא למדה לאט לאט ללכת גם פנימה. לתוך המקומות שהיא תמיד עקפה. לתוך כאב שלא דרש פתרון. לתוך שקט, שלא דרש מילים.
"זה עשה לי סדר", היא אמרה בפשטות. "לא טיול. לא נופים. מגע".
ואני? נשארתי שם עוד רגע. והבטתי ברצפה. וחשבתי - מתי בפעם האחרונה הרגשתי את העולם בלי חוצץ?
*
הבוקר היא התקשרה אליי. כמעט שנתיים אחרי. המספר היה ישראלי. לא זיהיתי אותו, אבל כשהיא אמרה 'חני?', הקול שלה חזר לי ישר ליום ההוא, עם הקפה הקר והרגליים היחפות.
היא לא שאלה מה שלומי. היא פשוט אמרה: "הלכתי הבוקר יחפה בגינה. הילד שלי - יש לי ילד עכשיו - רץ אחרי גם בלי נעליים. ובפעם הראשונה, לא אמרתי לו להיזהר. רק הלכתי איתו. ושוב הרגשתי".
והיא לא ידעה, אבל בדיוק באותו רגע ישבתי במשרד של בית חב״ד, מוקפת טלפונים, ובילבול, וסידורים, ובין רשימות ושמות, היא פתחה לי חלון. חלון קטן לרגע של מגע. בלי חוצץ. בלי פחד.
והלב שלי לחש: אולי הליכה יחפה היא לא חוסר הגנה, אלא בחירה באמון.
אז לא אמרתי הרבה. רק הקשבתי. ואולי גם קצת נזכרתי, איך זה - להרגיש.