ניר נכנס לבית חב"ד בגלימה של נזיר בודהיסט. ראשו מגולח וזרועותיו חשופות. "לא הגעתי הנה בשביל לטייל. אני למעשה מחפש פה משהו אחר", שמענו אותו אומר בהתלהבות. "באתי הנה להגשים חלום של כמה שנים". הוא מחליק על שמלתו האדומה ומספר לכל מי שרק רוצה לשמוע שהוא נוסע לתרגל תפילות ומדיטציות במשך עשרה שבועות במנזר הבודהיסטי המפורסם 'קופאן', ששוכן מזרחית אלינו וצופה על כל עמק קטמנדו.
במנזר חיים כ-300 נזירים בתנאים בסיסים ביותר, והוא מציע שורה של קורסים.
לפני שהוא יוצא אנחנו מזכירים לו, שחנוכה עוד שבוע. מציידים אותו בחנוכייה אחת בשבילו, ועוד אחת אם יצטרך. אנו נותנים לו גם את מספר הטלפון שלנו אם רק ירצה לשוחח אתנו מהמנזר. אנחנו כאן. בשבילו.
שנה חלפה. הנה כבר נר ראשון של חנוכה.
החנוכייה הגדולה ניצבת במרכז. מאות מטיילים ומטיילות ואנשי קהילה מחכים לרגע בו נברך על הדלקת הנרות.
"זוכרים אותי?", מפלס אלינו את דרכו בחור צעיר מהפתח.
ניר.
"מה שלומכם? כבר שנה אני מסתובב במזרח. בחודשים האחרונים התמקמתי בהודו אבל החלטתי שאת חנוכה אני עושה אצלכם. יש לי משהו מיוחד לספר לכם", הוא מתלהב.
"אני מרגיש שיש לי ההזדמנות המיוחדת לסגור מעגל. הנה עוד רגע חנוכה. אין יותר סמלי מזה", הוא מבקש מאתנו לגשת איתו לצד.
מספר ימים לאחר שהגיע הוא הבחין בנזיר שתקן בעל חזות מערבית שנמצא באגף האחר של המנזר. הוא החליט לקשור עימו שיחה. מה רבה הייתה הפתעתו כשזה השיב לו בעברית צחה.
הוא הציג את עצמו בשם איתן וסיפר שהוא נמצא שם כבר מספר חודשים. עוד הרבה קודם הטיסה למזרח, הוא בדק היכן נמצאים מקומות הריכוז של הישראלים והבטיח לעצמו שאליהם הוא לא יגיע.
הוא ביכר שלא להיתקל באלפי הישראלים הגודשים את ה'טמאל',
הנפש שלו מחפשת שקט ושלווה. כף רגלו רוצה מנוח.
יומיים לאחר-מכן, יושב ניר בחדרו ומביט בחנוכייה שהוא קיבל מאיתנו בבית חב"ד.
מה כבר יקרה אם הוא ידליק אותה?! לא חוזרים מזה בתשובה, כן?
בהחלטה של רגע הוא רץ לחדרו של איתן ודופק על הדלת. איתן שקוע במדיטציה כשניר מתפרץ אל תוך החדר.
"הערב נר ראשון של חנוכה!", הוא אומר לו. "אתה יהודי ואני יהודי, בוא נדליק אותן יחד".
איתן מביט בו בגיחוך, אבל את ניר זה לא מעניין. הוא מוציא את החנוכיות עם הנרות מהשקית ונותן לאיתן את הדף עם הברכות. הם מדליקים את החנוכייה ביחד ואז מצטרפת אליהם בחורה מהחדר הסמוך. היא לומדת במנזר קורס בשליטה עצמית.
מספרת שגם היא יהודיה. מהולנד.
כשהוא מתעורר מאוחר יותר, הוא מוצא את איתן עומד שעון על אדן החלון מתבונן בשלהבת הבוערת שבחנוכייה, וכל הגוף שלו רועד.
כל השבוע שלאחר מכן הילך איתן במנזר מהורהר. עד שיום אחד לקח את תרמילו, נפרד לשלום ויצא את המקום.
"לפני כחודש קיבלתי ממנו איימל", מספר לנו ניר. "איתן כותב לי שכל החיים שלו השתנו בזכותי", מסמיק ניר. "איתן מודה לי על שהייתי השליח הטוב שהצית לו את האור. הוא כותב לי שנסכתי בו כח. נתתי לו משמעות. שהשלהבות של הנרות השיבה אותו עד לארץ, אל המשפחה, אל החברים, אל המסורת".