עד לפני שבע שנים לא הבנו בכלל איך בכלל יכול להיות דבר כזה. איך יכולה האדמה לבלוע חיים שלמים כאילו כלום לא היה שם קודם. עד שהגענו אל הכפר לאנגטאנג יומיים אחרי הרעידה הגדולה.
רעידת האדמה של שנת 2015 בנפאל, היתה איומה וקשה מנשוא. 7.9 בסולם ריכטר. הרעידה גבתה חיים של 9,000 אנשים, נשים וטף. במו עיני שמעתי אדמה שואגת וראיתי אותה בולעת מכל הבא ליד.
הכל סביבנו קרס. העולם שקע אל תוך עצמו.
בבית חב"ד עסקנו בהצלחת חיים סביב השעון, ובניסיון לאתר מאות ישראלים מנותקי קשר.
כחלק מהניסיונות האלה טסנו אל עמק לאנגטאנג שנמצא מצפון לקטמנדו (בסמוך לגבול עם טיבט). ידענו שיש שם כמה עשרות ישראלים שתקועים בין ההרים ללא יכולת לצאת.
במו אוזניי שמעתי אדמה שואגת וראיתי אותה בולעת מכל הבא ליד. הכל סביבנו קרס. העולם שקע אל תוך עצמו
זו לא הפעם הראשונה שאנחנו יוצאים למקום הזה. מדובר בכפר קטן על הדרך לסין. שבע שעות נסיעה מקטמנדו. הרבה מאוד ישראלים מגיעים לשם מאחר והוא חלק מטרק פופולארי. עשינו שם לא פעם שבתות וחגים לתרמילאים, וגילינו כפר מושלג, ציורי וקסום, עם חיי משפחה שוקקים. ילדים משתובבים זה עם זה, פרות מהלכות באין מפריע ובקתות צבעוניות על כל צעד ושעל. בכל פעם מחדש התפעלתי מחיי קהילה פשוטים ושמחים.
כשעמדנו לנחות בכפר לאחר הרעידה - לא האמנו למראה עינינו. הטייס עמד לנחות אל עבר שדה חרוש ושומם בין שני הרים. לא הבנו למה אנחנו נוחתים דווקא שם. ביקשנו הרי להגיע אל הכפר הרועש. הטייס הראה לנו בצער על מכשיר הניווט של המטוס: "הגענו ללאנגטאנג", הוא אמר, "או בעצם, לְמה שנשאר מהכפר"
נחתנו אל עמק נטוש. השקט ניכר בכל פינה. השקט שאחרי הסערה והאובדן. על כל פסיעה שפסענו שם ידענו שאנחנו דורכים על חיים שלמים שהיו ואינם. הכל נבלע כלא היה: הבתים, הרכוש, החיות, בני האדם, החלומות שלהם וכל אשר להם. היה כלא היה. "וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל".