הבוקר שוב נסעתי למנזר. כבר שנים שאני נוסעת לשם, פעם בשבוע, כמעט תמיד לבד.
היא גרה שם. צעירה, ישראלית, שבחרה לעזוב הכול ולחיות בשקט של המנזר. בלי טלפון, בלי חדשות, בלי רשתות.
לפעמים נדמה שהיא מנסה לשכוח את העולם, ולפעמים נראה שהיא רק מחפשת בו מקום שבו תוכל סוף-סוף לנשום.
אני היחידה שמבקרת אותה. ובכל פעם שאני באה, היא מחכה לי כמו שמחכים לקרן שמש אחרי לילה ארוך. כי איכשהו, כבר שנים, החדשות מגיעות אליה דרכי. היא שואבת ממני את פעימות החיים שבחוץ.
הבוקר רציתי לספר לה את החדשות הטובות, על השחרור של החטופים.
ובדרך לשם, באמצע השביל המתפתל בין ההרים, פתאום עלו לי דמעות.
חשבתי על הבדידות. יש אנשים שבחרו בהתבודדות, בשקט, בפרישות. ויש אנשים שנכלאו בתוך מנהרה, בבדידות אחרת לגמרי.
וניסיתי שלא להשוות. כי הרי אין השוואה בין בידוד מבחירה לבידוד מאונס. אבל משהו בתוכי לחש שאולי לפעמים גם הבחירה בבדידות, היא לא באמת חופשית. שאולי גם היא, החברה המתוקה שלי, שם בין הקירות הלבנים של המנזר, לא מצליחה לצאת מהבדידות.
*
עמדתי מולה, החזקתי לה את היד וראיתי את העיניים הבהירות שלה נפקחות לעומתי מעוצמת הבשורה.
ופתאום לא ידעתי על מי אני בוכה יותר: על אלה ששוחררו, או על זו שעדיין שם.
ואז היא חייכה אליי. חיוך קטן, כמעט בלתי נראה. והשמש הציפה את החצר של המנזר.
ופתאום הבנתי, שגם מהמקומות הכי סגורים, אפשר לשחרר אור לעולם.
ואולי זה כל הסיפור.