הרבה זוגות צעירים מגיעים אלינו לקטמנדו בירח דבש שלהם. יש גם כאלה שאך נישאו והנה עלו על המטוס לכבוש פסגות. אנחנו חוגגים להם שבע ברכות בבית חב"ד. לוקחים חלק בשמחה שלהם.
זה תמיד מענין להתבונן בהם מהצד. לראות אותם עושים את הצעדים הראשונים שלהם ביחד. יוצא לנו הרבה לשוחח איתם. במיוחד על העניין של כבוד הדדי. כבוד בחיי הנישואין.
נשמע כל כך פשוט, וכל כך לא.
כי הרבה יותר קל לכבד מישהו רחוק ממך. כזה שאתה לא נתקל בו הרבה בחיי היום יום.
כבוד בנישואין הוא עבודה לכל דבר! פירושו לשים את עצמך בצד, בלי חשבונות של מי עשה יותר בשביל השני - ולהכיר ולהאמין בערך הפנימי של בן או בת הזוג שלך.
ואחרי ששמת את האגו בפינה והכרת באמת ובתמים בערך הפנימי של בן הזוג - עליך להדגיש כל יום מחדש את הערך הזה של האדם איתו אתה חולק את חייך: במחשבה, דיבור, ומעשים.
זה דורש כוחות נפש, והבנה שחיי הנישואין הם קודש קודשים!
אני יודעת שאני נשמעת קצת מיושנת אבל זוהי התפיסה שלי את הזוגיות. (כמובן, להוציא זוגיות שלילית. כזו שמבטלת אותך והורסת אותך מבפנים..)
קודש הקודשים היה החדר הפנימי והקדוש ביותר במשכן ובבית המקדש. נכנס אליו הכהן הגדול פעם אחת בשנה: בעבודת יום הכיפורים. בחרדת קודש. בבגדי לבן. ובכבוד.
אני חושבת גם שחלק מהכבוד של חיי הנישואין הוא לזכור, שכל זוגיות נבנית באופן אחר.
כל זוג קיבל את האתגרים והתמודדויות שלו: יש זוג שמתמודד יותר עם אתגר הפרנסה, יש כאלה שחינוך הילדים מאתגר אותם ויש שבריאות.
ולכן ההשוואה בין חיי הנישואין שלך ושל החבר שלך היא מיותרת,
ולא מכבדת את התהליכים שעברתם יחד בתור זוג.
ובסוף אני מרשה לעצמי לכתוב שאולי חלק מהכבוד הוא גם - קצת להצניע.
בדור שלנו, דור האינסטגרם והתמונות, חשוב לזכור: למנן ולסנן.
ולהזכיר לעצמינו שאם הזוגיות שלנו היא קודש קודשים, אולי טוב יהיה לנו לפתוח פחות את הדלת לכל מה שקורה אצלנו, בקודש פנימה.