לפרק את אונר"א

1. לפרק את אונר"א ולשלוח את עובדיה השוהים באזורים שבתחומי שליטתה של ישראל, משני עברי הקו הירוק, לכל הרוחות. זו המסקנה שאליה מגיע דו"ח של תנועת 'הביטחוניסטים' שחקר לעומק את פעילותה של אונר"א והגיע למימצאים מזעזעים.

המימצאים של הביטחוניסטים אינם מפתיעים. הם משקפים מציאות ששררה בשטח עשרות שנים – של מאמצי על מצידה של אונר"א להנצחת הסכסוך הישראלי-פלשתיני, בכך שאונר"א אינה עושה דבר לצימצום מספר הפליטים הפלשתינים משנה לשנה. "ההיפך הוא הנכון" קובע דו"ח הביטחוניסטים.

2. המציאות ההזויה הזו, של נוכחות נרחבת של אונר"א על אלפי עובדיה, חלקם חמאסניקים מוצהרים, משני עברי הקו הירוק, היתה מוכרת לכל הגורמים האחראים: ממשלת ישראל, צה"ל, המינהל האזרחי, עיריית ירושלים ועוד.

אבל למרבה הפליאה לא פעלה ישראל לצימצום כוחה של אונר"א, אלא – במין הגיון חלמאי לא מובן – להיפך. המינהל האזרחי למשל פעל להלבנת אונר"א באמצעות מצג של חצי אמת באינטרנט, על מנת לשכנע את המדינות התורמות להמשיך ולהזין את המפלצת הזו. כפי שהתרענו בטור זה עוד לפני פרוץ מלחמת שמחת תורה, הדבר נעשה ע"י הפעלה באינטרנט של דף אינפוגרפיקה מטעה, שמציג את אונר"א כארגון תמים שהתנתק מהטרור ופועל למען השלום. פנינו אז בנסיון להבין את התופעה למינהל האזרחי ונענינו בגיבובי תירוצים. והכל כדי למנוע חלילה פגיעה בקצב ההזרמה מחו"ל למימון הפעילות העבריינית של אונר"א.

3. ולא שהאחראים בישראל לא ידעו על מעורבותו של אונר"א בטרור החמאסי, שכפי שמוכיח הדו"ח של הביטחונים ממש מצמרר: עובדי אונר"א לקחו חלק פעיל במיתקפת ה-7 באוקטובר, חלקם החזיקו חטופים בבתיהם; ואונר"א עצמה אפשרה שימוש בתשתיותיה, שהוקמו בכספי העולם הנאור, לפעילות טרור, כולל פתיחת פיר כניסה ממשרד מרכזי של אונר"א למנהרת טרור מרכזית של החמאס.

הממונים הישראלים גם ידעו על החינוך לטרור שמפיץ אונר"א בבתי הספר שמופעלים על ידו ברצועת עזה וביו"ש. ספרי החינוך המודפסים ומופצים בידי אונר"א (להורים הפלשתינים, שמסכנותם אומנותם, אין אפשרות לממן רכישת ספרי לימוד, כידוע), מסיתים לאנטישמיות ואלימות נגד יהודים, לרבות באמצעות סיפורי בדיה על תקיפות מיניות של יהודים כלפי פלשתיניות תמימות; ומרוממים לדרגת גיבורי על מחבלים פלשתינים שביצעו פיגועים רבי קרבנות כנגד מדינת ישראל. למשל, הרוצחת דלאל מוגרבי, האחראית לפיגוע כביש החוף (1978), שהסתיים ב-35 הרוגים ישראלים, בהם 12 ילדים, ו-71 פצועים, מוצגת כגיבורת על ומופת לחיקוי.

4. את הנתונים המרשיעים שהצטברו כלפי אונר"א מאז הפציעה באזורנו בשנת 1949, ידעו הממונים בירושלים, אך העדיפו להתעלם מהם, ואף נהגו להעניק יחס מיוחד, מעמד כאילו דיפלומטי, לפקידי אונר"א. בהיעדר התייחסות רצינית מצידה של מדינת ישראל, פעלו גורמים פרטיים, ואף אזרחים חסרי תקציבי עתק אך בעלי מוטיבציה גבוהה, לחשוף את ערוות אונר"א.

אחד מהם הראוי לכל שבח, שאולי היה הראשון שהניף את דגל המאבק באונר"א, תוך חשיפת מעורבותה החד צדדית בסכסוך, הוא דוד בדין, תושב אפרת, יהודי איכפתי, שממשרדו בירושלים גייס כספים לשכירת אקדמאים דוברי ערבית, כדי לתרגם לעברית את ספרי הלימוד המסיתים של אונר"א. הוא, כמו דו"ח הביטחוניסטים, הגיע לאותה מסקנה מצמררת: מאיזה כיוון שמסתכלים על פעילות אונר"א, ניכר בבירור שמטרתה אינה להקל על פליטי 1948, אלא להנציח את הסיכסוך, וזאת לא רק באמצעות תמיכה ישירה בטרור הפלשתיני, אלא גם בהענקת מעמד פליט על כל הזכויות שמעמד זה מקנה, לכל צאצאי פליטי 1948, אף שאינם זכאים לו ע"פ החוק הבינ"ל. כך גדל מספר הפליטים בקצב אקספוננציאלי מ-750,000 ב-1948 ל-6 מיליון כיום, מהם 1.6 מיליון בעזה, 900 אלף ביו"ש והשאר בירדן, סוריה ועוד.

5. קשה להבין את האדישות הישראלית כלפי מעלליה של אונר"א ב-76 שנות קיומה. ממשלת ישראל העדיפה להושיט את צווארה מול המאכלת של אונר"א. מניין נבע הטמטום הזה? והרי החמאס, מנתמכי אונר"א, זומם להשמיד מדינה לגיטימית, חברת האו"ם, ולחולל כאן שואה 2.0 ברוח האידיאולוגיה הנאצית. אז מניין נבעה האדישות הישראלית מול המפלציתיות הנאצית הזו?

תשובה חלקית ניתן אולי למצוא בהתנהלות הישראלית העגומה בפרשת הכספים הקטארים. ישראל, שהתמכרה לשקט, ביקשה לקנות שקט כלכלי, באמצעות כספים בינלאומיים: הזרמת מאות מיליוני דולרים קטארים לחמאס, שמימנו את בניית המטרו הארוך ביותר בעולם במדינת עזה, לאורך 700 ק"מ (פי שניים מן המרחק שבין אילת לתל אביב); ומימון פעילות חינוכית, בריאותית ומינהלית של הפלשתינים בכספים בינלאומיים. עובדה שישראל היא זו שנרתמה, לא יאומן, להסיר את עננת הרינונים בשאלת מעורבותה של אונר"א בטרור הפלשתיני.

6. ולא תאמינו: גם היום הזה ישראל עדיין אינה מפעילה את מלוא סמכותה כדי להעיף מכאן את סוכני הטרור, המתהדרים בחליפות מעונבות. עובדה היא שרק שנה אחת אחרי מיתקפת שמחת תורה, באוקטובר 2024, אישרה הכנסת שני חוקים פרטיים לסילוקה של אונר"א – האחד של יוליה מלינובסקי, והשני של טלי גוטליב ובועז ביסמוט.

החקיקה הטילה על הממשלה ליישם את שני החוקים עד תחילת 2025, והיא טרם עשתה זאת. אמנם החוק של מלינובסקי, האוסר כל מגע וקשר בין רשות כלשהי של המדינה לאונר"א, מיושם כיום: המינהל האזרחי ניתק מגע עם אונר"א וכך גם שאר הגופים; משרד החוץ שלל את אשרות הכניסה והשהייה של עובדי אונר"א הבינלאומיים; ואפילו הבנקים וחברות האשראי סגרו את כל חשבונות הבנק הקשורים לאונר"א.

אבל החוק השני של גוטליב-ביסמוט להפסקת פעילות אונר"א בשטחה הריבוני של ישראל, כמעט אינו מיושם. אונר"א ממשיכה לפעול במזרח ירושלים ומפעילה מרפאות, מפנה את האשפה, וגם המים והחשמל לאונר"א לא נותקו. מדינת ישראל טרם השתלטה על מטה אונר"א בגבעת התחמושת שבו יושבים כיום שלושה שומרים של אונר"א. הדבר היחיד שנעשה בהקשר הזה הינו צווי הסגירה של מוסדות החינוך שאונר"א הפעילה, וגם זאת רק לאחר הלחץ שהפעילו יו"ר ועדת החוץ והביטחון יולי אדלשטיין וח"כ מלינובסקי.

7. ברוך השם שחלקים ניכרים מהחקיקה לגירושה של אונר"א מחיינו אמנם התבצעה, באיחור ניכר שכנראה גם עלה לנו בחיי אדם. אבל אסור לעצור. כמו קאטו הזקן חייבים הישראלים לנדנד ולדרוש: את אונר"א, הזרוע הארוכה של החמאס, חובה להעיף מיד לכל הרוחות. ולפרק אותה.