1. בשני צמתים היסטוריים איבדה המנהיגות החרדית את יכולת בוחן המציאות המצופה ממנה. בפעם הראשונה זה היה לפני כ-80 שנה, בגדול שבאסונות שפקד את עמנו. המנהיגות לא קראה נכון אז את המפה והינחתה את שומעי לקחה שלא לעלות לארץ ישראל ולהמשיך להיאחז בטומאת הגלות, מהלך שהסתיים באובדן מיליוני אחינו בכבשני אושוויץ.
בפעם השניה זה קורה עכשיו, ממש לנגד עינינו, כשמורי הוראה ותלמידי חכמים מתעקשים למנוע מקהלם באמצעות כל מיני טצדקי פוליטיים, לבוא לעזרת ישראל מיד צר הקם עלינו גם ברגעים אלה ממש לכלותינו (היל"ת). על כך הם גזרו כמנהג סאטמר ו'הפלג': ייהרג ואל יעבור. 'נמות ולא נתגייס'. בדומה ללהג של השר (המתפטר) מאיר פרוש במליאת הכנסת: "אם היו אומרים לנו בקום המדינה שזה ייראה כמו שזה נראה היום, שלא נוכל ללמוד תורה בארץ ישראל ויעצרו בחורי ישיבות שלומדים תורה... לדעתי אגודת ישראל הייתה אומרת שהיא לא רוצה מדינה יהודית".
עד כדי כך. לשרוף את המועדון. גלות שלישית עדיפה. אוי לאזניים שכך שומעות.
2. והציבור הכללי מביט מן הצד ולא מאמין. הזאת נעמי? הזוהי יהדות? הזו דרכה של תורת ישראל? הכך מצווה דעת תורה, ההלכה המלווה אונו לאורך הדורות? כיצד בכלל אפשרי שיהודים של תורה ומצוות יפעלו בנידון דידן ממש – בפועל ממש - בניגוד גמור לתורה ולהלכה, המחייבות כל אשר בשם ישראל ייקרא, לבוא לעזרת ישראל מיד צר?
ובנוסף לעצם ההתנערות מדין תורה, מחוללים אחינו המקפידים על קלה כחמורה בכל שאר העניינים, מצב של חילול ה' נורא שאין לו כפרה עולמית. מניין באה עזות המצח לכפור בהלכה המסורה לנו מאז משה רבינו ("הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?") ועד כל גדולי דורנו?
3. השבוע התלבט עמיתי הפובליציסט אורי הייטנר, שממוקם באגף המרכז ימין רך במפה הפוליטית, שאמנם חובש כיפה שקופה אך מרבה להקנות ולהאהיב יהדות ביישובי הגולן, בשאלה אם החרדים המתנגדים לצאת להצלת ישראל מיד צר, הם-הם הרפורמים החדשים, אשר מעוותים ביד חופשית, ללא יראת אלוקים בלבם, את התורה כרצונם? או שמא גרעו מכך - כופרים בעיקר? האם מדובר ברפורמים או אפיקורסים?
והוא מגיע למסקנה חד משמעית: לא רפורמים אלא אפיקורסים: "מישהו אמר שהחרדים הם הרפורמים האמיתיים, כי דרכם ביהדות ובעיקר ההשתמטות היא יהדות חדשה. לדעתי... כאן אין המדובר ברפורמה, אלא בכפירה בעיקר".
4. כיהודי שומר מצוות, קשה לי להדביק תוויות כל כך כופרניות לאנשים שנחשבים שייכים למחנה שומרי אמוני ישראל. אע"פ שעיתונם 'יתד נאמן' אינו בוחל בהצמדת תוויות כוזבות לגבי הציבור הדתי לאומי הדורש מהם להיכנס תחת האלונקה: "חובשי הסרוגה מעווי המסורת היהודית" ('יתד', י"ב בתמוז תשפ"ה). לא אכניס איפוא את ראשי במחלוקת זו, אלא רק אביא את המקורות, שכולם מאוחדים בדעה – ללא שום איפכא מסתברא – שבמלחמת מצווה הכל יוצאים להגנת ישראל, ואין שום הנחות לאף אחד.
ונתחיל מהסוף. הנה דברי הרב עובדיה יוסף (שמכוחו, אוי לאותה בושה, מאיימת ש"ס להפוך עולמות): "חיילי צה"ל שעומדים לגונן על ישראל ועל ארצנו הקדושה, אין ספק שמצווה רבה הם עושים לקדם פני צבאות האויב הבאים לזרוע הרס ולהשמיד ולהרוג ולאבד אנשים נשם וטף, וזהו שפסק הרמב"ם (מלכים פ"ה, א') שעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם היא בכלל מלחמת מצווה" (יחווה דעת, ב' י"ד).
והראי"ה קוק (שלרוע מזלם החרדים אינם מקבלים את פסיקותיו), כתב: "כשכל ישראל יוצאין למלחמה מחויבים גם הם [הכהנים] לצאת. ומלחמה של כלל ישראל, זאת היא גם כן עבודת ה'. שכל מי שהוא מיוחד יותר לעבודת ה', הוא שייך לה יותר משאר כל העם" (שבת הארץ).
5. החרדים, כידע, אינם מקבלים את פסיקותיו של הראי"ה. אבל את פסיקותיהם של גדולי הפוסקים החרדים האחרונים – למשל הגרי"ז סולובוייצ'יק, החזון איש והרב אלישיב – הם כן מקבלים?
מה פתאום?! סרבני הגיוס, שהשתמטותם אומנותם, 'שמים פס', לא ייאמן, גם עליהם. הנה כך כתב הגרי"ז סולובייצ'יק מבריסק (ויסולח לי על שפת המקור המורכבת, ולמתקשים מומלץ לעבור לאותיות העבות): "דבמלחמת מצווה הרי כולם היו יוצאים, כמבואר במתני' להלן מ"ד ע"ב ד'הכל יוצאין אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה', וע"כ מבו' דהכהנים יוצאים אף במלחמת הרשות! וכבר תמהו האחרונים מכאן על מש"כ הרמב"ם בפי"ג משמיטה ויובל הי"ב דשבט לוי לא עורכין מלחמה כשאר ישראל... ונראה לומר בזה, דמש"כ הר"מ דשבט לוי לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, אין הכוונה שהם מופקעים כלל מיציאה למלחמה, דנראה דהיכא שצריכין להם בשעת המלחמה גם הם היו יוצאים... דבאמת אינם מופקעים כלל מיציאה למלחמה" (סטנסיל, רשימות תלמידים, סוטה מ"ג ע"א).
והחזון איש כתב: "נראה דהא דתנן דבמלחמת מצוה אפי' חתן מחדרו, לא איירי בזמן שצריכין לעזרתם לנצחון המלחמה, דזה פשיטא, דבשביל פיקוח נפש והצלת העם כולם חייבין. אלא אפי' בזמן שאין צורך אלא למספר מסוים [וכן היו רוב מלחמותיהם שלא היה מקום לחיל הצבא הלוחמים אלא למספר מסוים] היה רשות ליקח חתן מחדרו, שאין להחוזרים שום זכות במלחמת מצוה, וכן במלחמת רשות, אינן פטורין אלא בזמן שאין נצחון ישראל תלוי בהם שמספר הצבא שצורך בהן יש בלעדן, אבל אם יש צורך בהן חייבין לבוא לעזרת אחיהם" (או"ח, מועד, הלכות עירובין, ליקוטין, סימן קי"ד/ו, אות ג' ד"ה נראה דהא דתנן).
וזו היתה גם דעתו של הרב אלישיב, המצוטט ע"י חתנו הרב זילברשטיין ב'חשוקי חמד': "מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א [זצ"ל] העיר, דכל מה שת"ח פטורים, היינו כשעדיין לא באה מכת הגניבות, שאז תורתם תגן שלא יפגעו, אבל כשהמכה החלה, והגנבים השתלטו על המקום ומכירים כל מבואותיו, אין סומכין על הנס וחייבים להשתתף" (חשוקי חמד, בבא מציעא ק"ח ע"א).
(ותודה לידידי הרב יהושע ג' שהביא לידיעתי חלק מן המקורות החשובים הללו, ואחרים שלא צוטטו מחמת קוצר היריעה).
6. על רקע פסיקה מפורשת זו, לא נותר אלא להתריע על שהמנהיגות החרדית שוב מוליכה את שומעי לקחה לדרך ללא מוצא. וההתעלמות הזו מפוסקי כל הדורות, תיזכר לדיראון עולם.