1.תמונה אחת שווה אלף מלים, אומרת הקלישאה. וזה נכון. הביטו אל התמונה המסוייטת, כאן משמאל. המבט המבעית שבעיני הילדה המותקפת, אך מושתקת בכוח הזרוע ומכוח איסור לשון הרע, מספרת את כל הקטסטרופה של העולם החרדי והדתי: ע"ע חיים ולדר, אליעזר ברלנד, משי זהב, שטיינברג, ציפי דינר מאולפנת שעלבים, ועוד רבנים ומורים, שמקצתם כבר נשכחו בבחינת צרות אחרונות משכיחות צרות ראשונות.
לא שבחברה החילונית אין מפלצות. אבל שם מלמדים ילדים מגיל צעיר להבחין בין טוב לרע. בחברה החרדית והדתית מחנכים, לעומת זאת, להתבטלות עצמית מוחלטת מול רבנים, מורים, ומבוגרים בכלל. והם, חלקם לא כולם, מנצלים זאת לפשעים מתועבים, שכמוהם כרצח ממש ופגיעה חמורה בקרבן לכל ימי חייו/ה ממש.
2. על משקל אמירתו החכמה של הפילוסוף הבריטי סמואל ג'ונסון, בן המאה ה-18: "הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל", אפשר לקבוע, לנוכח הפסיקה המעוקמת שפירסם רב בבני ברק, האוסרת על מחנכים והורים לעסוק עם הילדים בתופעת ולדר ושות', מפני שהעיסוק בפרשה מהווה לשון הרע, היא לענייננו מפלטו של הנבל.
אבוי לתמימים. כאלו שהימנעות מעיסוק בסכנות תקיפה מינית, יעלים את התופעה המסלידה. משל לאדם שמעדיף לעטות לעיניו ברטייה שחורה, מתוך 'הבנתו' שאם הוא אינו רואה את הסביבה, אין הסביבה רואה אותו. כסיל זה אמנם יתפכח, אבל מאוחר מדי - ברגע שיחטוף מהלומה בראשו מן הקיר שממול.
וכי לכך התכוון מרן החפץ חיים כש'המציא מחדש' את איסורי לשון הרע? וכי לכך התכוונה תורה בציוויה "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל"? מורי ורבותי, הרבנים והמחנכים, טלו קורה מבין עיניכם.
3. במרוצת הקריירה העיתונאית שלי נשאלתי שוב ושוב, כיצד מסתדר העיסוק התקשורתי עם איסורי לשון הרע, שמרן החפץ חיים כל כך דיקדק והקפיד בהם?
עד מהרה למדתי שכל השאלות הללו באות מפיהם של עמי ארצות, שמעולם לא שנו בספרי החפץ חיים. שהרי הח"ח עצמו פוסק: "וכל זה שדיברנו, הוא בסתם איש ישראל, אבל... אדם רשע שנתפרסם עליו כמה פעמים שעבר בשאט נפש על האיסורין הידועין לכלל ישראל וכיוצא בזה – על איש כזה מותר לקבל לשון הרע" (הלכות לשון הרע, ז', ה').
מזכיר למישהו את ולדר וכנופיית עברייני המין לסוגיהם?
4. החפץ חיים ומורי הוראה אחרים, למדו ולימדו שמצווה וחובה להתריע ולהרתיע מפני עושי עוולות למיניהן, ללא חשש לשון הרע, גם מתוך הסמיכות המדהימה בתורה: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא י"ט, ט"ז). ומסבירים, שהתורה אמנם אסרה 'ללכת רכיל', אך בנשימה אחת ממש ביטלה תורה את האיסור אם הוא מהווה פשע של "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ".
משום כך התירו הפוסקים, לגלות למשל למתעניינים בשידוכים, על קיומו של פגם חמור אצל אחד המשודכים, בטרם יעמידו חופה. משום כך מותר בהחלט לחשוף פשעיו הכמוסים של מנהיג ערב בחירות, ואין בכך לשון הרע. מותר אפילו, כדי להציל חבר מאובדן כספי, לגלות לו על קיומם של ליקויים ברכב שהוא מתעתד לרכוש. לאמור: לפעמים אתה מחוייב 'ללכת רכיל' כדי למנוע עמידה על דם רעך ושימת מכשול לפני עיוור.
ואלמלא דמסתפינא הייתי אומר, שכל הכופר בכך, ומנפנף בנימוקי לשון הרע בפרשת ולדר, אפשר שיש לראותו כופר בתורת משה ממש. כפי שניסחו לפחות שניים מענקי הדור הקודם זצ"ל: "צדיקים שהם אפיקורסים".
5. צדיק שהוא אפיקורס הוא מי שכתב למעלה מ-80 ספרי מוסר, ועשה חייל בתחום החינוך, הייעוץ והחסד, אך סופו המכוער מעיד על תחילתו: יצרו הובילו לתהומות שאין הדעת סובלת, ושיש בהם משום עקירה מן התורה של אחת משלוש עבירות חמורות של ייהרוג ואל יעבור. האם ייתכן שפשע מחריד זה יידחה מפני לשון הרע, שחיונית להצלת רבים ותמימים מעוון? נו, באמת. אם יש מקרה קלאסי של עקרון 'ביטולה הוא קיומה' – זה המקרה.
6. מנהיגי ומחנכי החינוך החרדי והדתי אוכלים למרבה הצער את דייסת הטיוח המופקרת שהם בישלו לעצמם. התקשורת שלהם מעולם לא דיווחה על כל אותם פשעי עריות, שעצם הדיווח עליהם עשוי היה למנוע את המכשלה הבאה. הטענה המופרכת של הרחק מן הכיעור, מועדפת אצלם על פני סכנת נפשות ממש (ע"ע ולדר ושפרה הורוביץ). ממש כמו החלמאי עם הרטיה: עוצמים עיניים. אני לא רואה, משמע זה לא קיים.
וכך הם הידרדרו בבחינת עבירה גוררת עבירה: תחילה נמנעו מדיווח על החמורות שבעבירות, ואחר עוד רוממו את העבריין, רוצח נפשות, למדרגת צדיק, הרב, זצ"ל - קדוש ייאמר לו! איזו צביעות. איזה דאבל סטנדרט.
איך אמר הדיין הרב ראובן נקר? – "מה לומד הילד החרדי? שהצדיק המעונה, מזכה הרבים, המחנך הדגול שמאחוריו 80 ספרים, מת מות קדושים, שמע חרפתו ולא השיב. שומו שמים. הרי זה ההיפך מכל הגדרות התורה".
7. סוף דבר הכל נשמע. הנסיון להסתיר ערוות דבר, בטענה המופרכת של לשון הרע, הוא אם כל חטאת. ולוואי ויקויים בכולנו הכתוב: "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר".