מי שיציץ היום, יום ששי, ערש"ק פרשת תולדות, בלוח השנה, ייווכח כי היום הוא ה-5 בנובמבר למניינם. זהו היום הראשון שלאחר ימי 'חול המועד' החדש – רצף של ימים, שראשיתם ביום השנה העברי לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, י"ב במרחשוון, ואחריתם ביום הזכרון האזרחי לרצח, ה-4 בנובמבר, המוקדשים כל כולם, יותר מאשר לזכרו של ראש הממשלה שנרצח בידי בן עוולה, למיתקפה שנתית פוליטית כנגד הציבור הדתי לאומי בפרט ועל מחנה הימין בכלל.
כבר אפשר, אם כך, להתרומם מתוך הבונקרים. זה לא אומר שמידי פעם ישגר במרוצת השנה עוד איזשהו איש שמאל הזוי את האשמותיו המקושקשות כלפי ציבור גדול וחשוב בישראל, על אודות "ההסתה המאורגנת", ו"הרבנים שהתירו את הדם" (מפליא שעד היום, לאחר שאפילו את העוזרת הפליפינית של אהוד ברק הצליחו לאתר, טרם נמצאו לא הרבנים הללו ולא מארגני ההסתה, פרט לאבישי רביב, המסית והמדיח, אשר משוחרר מאז הרצח הנורא, מכל אחריות אישית לפרובוקציות שחולל בשליחות המחלקה האנטי יהודית בשב"כ). מכל מקום, כבר אפשר כבר לנשום בארץ הזו, מבלי שיאשימו אותך באחריות ו/או בשותפות ברצח רבין.
ואחר כך עוד מעז השמאל הקיצוני לבוא בטענות כלפי הקהילות הדתיות והחרדיות ולשאול בציניות מושחזת, מדוע בעצם לא רואים יותר כיפות שחורות וסרוגות בעצרת המרכזית בכיכר העיר. כאילו שלא ברור להם, למארגני העצרת, שהבמה הזו, שנכבשה בידי השמאל הקיצוני, ההזוי והמשיחיסטי, משמשת לסילוף מורשתו האמיתית של רבין, ולהשתלחות חסרת תקדים כלפי יותר ממחצית מן העם היושב בציון, שבחושיו הבריאים דוחה את הסילוף ובז להשתלחות.
*
הסילוף וההשתלחות
נתחיל בסילוף. רבין לא היה בעד שלום בכל מחיר, ובוודאי לא במחיר קירוב בסיסי הסקאדים והגראדים ללב המדינה. רבין התנגד בכל נימי נפשו להקמת מדינה פלשתינית, ובוודאי לחלוקת ירושלים. רבין הבין בחודשי חייו האחרונים, שרב המרצחים ערפאת מוליך אותו שולל, ולכן שָקל להתנער מהסכם אוסלו ולהשליכו בתיעוב לפח האשפה של ההיסטוריה.
וההשתלחות, גם היא חוגגת מידי שנה. זה קורה בדייקנות של שעון שווייצרי בכל שנה, קמים מנוולים המטילים על הימין כולו, את האחריות לרצח המשולש: רצח רבין; "רצח השלום" - כאילו שאילו חי רבין עימנו, כבר היינו חיים היום בגן עדן של שלום, ונהנים לשבת תחת הגפן והתאנה בחברת סרבני השלום הפלשתינים; ו"רצח הדמוקרטיה" - כאילו שרבין, שהעביר את אוסלו בכנסת בקולות הערבים ולאחר קניית קולות באמצעות מיצובישי, בניגוד להתחייבות בבחירות לא לנהל מו"מ עם אש"ף, ושהמציא את הביטוי 'ללא בג"ץ וללא בצלם', היה באמת סמל הדמוקרטיה.
וכדי להוציא מלבם של ספקנים חשוב לחזור ולהדגיש בכל התוקף, כי אין הדברים הללו אמורים לגבי עצם החובה הלאומית ואפילו הדתית, להעלות את זכרו של יצחק בן רוזה ונחמיה ז"ל ביום הירצחו בידי רוצח נקלה וחסר דעת, שראוי לו שיירקב בכלאו עד יום מותו - לא רק בגלל עצם הרצח הנתעב, שקשה למצוא מלים להגדרת חומרתו; אלא גם מפני שהכדורים ששיגר מאקדחו (לא ניכנס כאן לתיאוריית הקונספירציה, שיגאל עמיר עצמו דוחה אותה בעצם הודאתו) סירסו את מחנה הימין למשך עשרות שנים (למשל ההשלמה השקטה עם פשע הגירוש מגוש קטיף, שלא היה עובר בשקט ועם כמעט הסכמה של קרבנות הגירוש להגלייתם, אלמלא הרצח).
השמאל כבש את הכיכר
אתם, המארגנים, שהינכם באמת ובתמים שוחרי זכרו של רבין, מפספסים בכל שנה. אתם מבטיחים בנקיטת חפץ שהפעם העצרת לא תישא אופי פוליטי, אבל בפועל – וזה מה שקרה במוצ"ש – ההתכנסות הפכה לכיתתית, על פי עדותו של שופר השמאל הקיצוני 'הארץ' (31.10.10): "הכיכר נשטפה בדגלי 'השמאל הלאומי', 'יוזמת ז'נווה', 'הקרן החדשה לישראל' ו'ישראל חופשית'... המחנה הזה מייחל לא רק למנהיג, אלא גם למפלגה חדשה שתפציע סוף סוף". (כן, כן, אנחנו משערים שתשיבו ברוב התחסדות: שיבואו גם ארגונים אחרים, כולל מן הימין, ויניפו דגליהם; אבל הרי אתם יודעים היטב שבריוני השמאל שבכיכר יגרשו אותם החוצה, וכבר היו דברים מעולם)
וגם על המיקרופון השתלט לפחות פוליטיקאי-מוסווה אחד. היה זה שמאלן ידוע, יאיר גרבוז, שהקדיש חלק ניכר מתוך 13 הדקות של נאומו, להסתה ולתקיפת הימין. "גרבוז דיבר", התפייט הארץ ברוב עונג, "על מקום אובדני שאיבד את שפיותו, על עריצות שלטונית של חבורת נפוליאונים, על הורסי ציבור, על ההשחתה והניוון, על מדינה גזענית ועל ראש ממשלתה שאיבד קשר עם העולם". כך הבין אפילו הארץ את העצרת, תחת הכותרת: "להתגייס כדי שהרוע לא ינצח". זה לא פוליטי, רבותי המארגנים? זוהי, רבותי, מורשת רבין?
בקיצור, שמענו שם נאום בחירות פוליטי אופוזיציוני פאר-אקסלנס, שמקומו בעצרות הבחירות, ולא מעל בימת העצרת הממלכתית, שמן הסתם ממומנת גם בכספי המדינה, לזכרו של מי שכל עם ישראל מתאבל על גדיעת חייו בלא עת, ביד זדונית. לֵךְ לךָ לבחירות, מר גרבוז, השמע בחוצות את דעותיך הקיצוניות שמאלניות (שרבין, על פי כל הפרמטרים, היה דוחה בבוז ומתוך גועל נפש), וכמאמר הסלוגן המסחרי: "ושהרוב ינצח".
אבל גרבוז לא ייעשה זאת, מפני שהוא יודע בדיוק כמה הוא שווה – לא יותר משלושה מנדטים. סיעה שמחמת גודלה העצום, מסוגלת להתכנס בתוך תא טלפון ציבורי, ועוד להותיר בו מקום למזכירה ולדובר. העם דוחה שוב ושוב את התנשאותו האשכנזית-שמאלנית ואת דעותיו הנפסדות והבלתי קבילות עליו בעליל, ומסרב ללכת לאובדנו אחר החלילנים החדשים מהמלין. אבל גרבוז וקומץ חבריו ממשיכים בחתרנות הבלתי נלאית (עוד המצאה לשונית של רבין ז"ל). ולמה שלא יעשו זאת כשמספקים להם במה, חינם אין כסף?
תיסכוליהם של גרבוז וחבריו מובנים. אבל זה מצדיק את רמיסת זכר רבין והפיכת ההתכנסות בכיכר לעצרת הסתה פוליטית? מה גם שאילו זכה רבין ז"ל לחיות עימנו כיום, היה הגרבוז הזה יוצא נגדו, מן הסתם, בחימה שפוכה, ומאשימו בפיספוס השלום ושאר האשמות הזויות שכאלה.
כשזכרו של רבין מנוכס ע"י השמאל הקיצוני, אין פלא שמספר משתתפי העצרת הולך ומצטמק משנה לשנה, ושהמארגנים שוקלים להימנע מעריכת העצרת בשנה הבאה. אולי, בעצם, הם צודקים: למה להם לספק בימת חינם למסיתים למיניהם ולהופכי עצרת הזיכרון לבמה פוליטית אופוזיציונית???