ראש הממשלה נפתלי בנט, שהוא גם יו"ר סיעת ימינה, ניסה בזמנו להקים סטראטאפ פוליטי חדש, על בסיס מפלגת השלד הבורסאית 'הבית היהודי', ששווי מניותיה הלך ונשחק בבורסה הפוליטית, ממערכת בחירות אחת למשנה.
כוונתו, כמאמר הכוזרי, הייתה רצויה: להפוך את 'הבית היהודי' המגזרי, יוֹרשה החוקי של המפד"ל ז"ל (המפז"ל, שרכשה לעצמה דימוי עסקני, מזולזל, אפור), למפלגה רב מגזרית, על מגזרית: מפלגת ימין רחבה, שיש בה מקום לכל שוחרי האידיאולוגיה הימנית, לרבות בעלי הכיפה השקופה – מאיילת שקד עד עמיחי שיקלי, מאביר קארה עד רוני ססובר, ובקיצור, כל אלה שמורשת ישראל תופסת מקום של כבוד בנשמתם.
למרבה הצער האסטרטגיה הזו לא צלחה, אף שמאחוריה היתה ההערכה האופטימית, שאיחוד כל מצביעי הימין האמיתי (לא המזוייף שחתום על פשע ההתנקות ועוד פשעים רבים כנגד ההתיישבות והציונות), יניב עשרות מנדטים, שיוכלו לכונן ממשלת ימין אמיתית: כזו שתיישם למשל את החלטת הבג"ץ להסיר את המורסה הפלשתינית החצופה ששמה חאן אל אחמר, או כזו שתפתח את הר הבית ליהודים ותמנע מצב שדווקא הציבור היהודי, שלגביו ההר הוא ממש קודש קדשים, יהיה מופלים בו לרעה. ובקיצור, כזו שתשים קץ למצב שבו הפכה ממשלה מונהגת בידי ימין, לקבלן הביצוע של השמאל.
אותו בנט, שכיום מוגדר בפי סרוגים רבים, מצביעים פוטנציאלים של ימין אמיתי, בתואר 'נוכל' (שמקורו במכונת תעמולה ארסית משומנת, ממוקדת מטרת הכפשה), כותב בספרו 'איך לנצח מגפה' (שהפך למשל ולשנינה אע"פ שתוכנו היה יפה לזמנו), שלעיתים יש צורך לפתור בעיה - ע"י עקיפתה:
"במהלך מלחמת העצמאות הטילו הכוחות הערבים מצור על ירושלים... כדי לשבור את המצור, נפרצה ונסללה חלקית דרך עוקפת בהרי ירושלים. בחלקים מדרך החתחתים הסודית נדרש טרקטור כדי לדחוף את המשאיות במעלה ההר. אך המטרה הושגה. זוהי דרך בורמה אשר שברה את המצור על ירושלים, זכתה לתהילת עולם והיתה לאבן דרך בתולדות מדינת ישראל".
בנט וחבריו לקואליציה הנוכחית אמנם עקפו, אבל לא השיגו את היעד. הם אמנם שמו קץ למדרון סלאלום הבחירות החוזרות ונשנות, שלתוכו הוטלנו כל אימת שנתניהו לא הצליח לכונן ממשלה בראשותו, אבל נכשלו בתחומים לאומיים, ימניים, שהם בבת עינו של מחנה הימין. חאן אל אחמר עומדת על תילה, הר הבית עדיין לא בידינו, הדרום עודנו מופקר לכנופיות מרצחים בדואיות, וכן הלאה על זו הדרך. מבחינה זו ימינה לא סיפקה לבוחריה את הסחורה. רע"ם דווקא כן.
והתוצאה: המחנה הדתי-ציוני איבד את החישוקים שאיחדו אותו והתפורר; שבריו נפוצו לכל עבר.
רק אל תגידו שהמפלגה החדשה, שבתרגיל שיווקי מבריק ניכסה לעצמה את השם 'הציונות הדתית', היא-היא כיום נציגתו האותנטית של הציבור הדתי-ציוני עלי אדמות.
שהרי היה זה יו"ר מפלגה זו, שמנע לאחר הבחירות האחרונות הקמת ממשלת ימין של 59 ח"כים שנתמכים בהימנעות מפלגת רע"מ, וזאת בניגוד לדרישות הרבנים אליהו וטאו, שאף מחה קשות על עיקשותו של סמוטריץ: "חסידותו היתרה של ח"כ בצלאל סמוטריץ', הביאה להקמת ממשלה עם ערבים בפנים, והיהדות בחוץ", וכינה מהלך זה "מלאכה נמבזה" (ד' בתמוז תשפ"א).
אבל מעשה אנטי ציוני דתי לא פחות חמור, נעוץ בהיסחפותה של מפלגת הציונות הדתית, אחר העסקונה החרדית, שכל קשר בינה לבין ציונות וראשית צמיחת גאולתנו הוא פחות ממקרי, ושחלק מח"כיה טוענים עד היום שאנו שרויים 'בגלות בין יהודים'. נכון שקשה למפלגת אופוזיציה לתמוך במהלכיו החשובים מאוד של השר כהנא, שכל כולם קידוש שם שמים והאהבתו על הבריות. אבל כשמדובר בנושאים שהם כבשונו של עולם היהדות במדינת ישראל: הפסקת ההתעמרות במעוניינים להסתפח לעם ישראל מבלי להתחפש לחרדים, הבראת שירותי הכשרות, שידרוג מערכת בתי הדין שנכבשה בידי החרדים, סילוק העסקונה באותן מועצות דתיות שרק טובת עצמה לנגד עיניה – צפוי היה שמפלגה הנושאת את שם הציונות הדתית תתייצב לפחות ימין הרפורמות החיוניות הללו, ולא תתייצב מולן ותארגן מחאות של רבנים נגד "שורה של חוקים שמסכנת את מהות המדינה ומשנה את זהותה", ברוח ניסוחי ה'יתד נאמן' הליטאי קנאי. שהרי ככלות הכל, כבר נפסק ש"גדול קידוש השם, מחילול השם".
ועדיין לא אמרנו דבר על הרכבה הפרסונלי של מפלגת סמוטריץ' (שהושגו, יש להודות, בלחציו של נתיהו), שאינו בדיוק, איך נאמר בעדינות, ציונות דתית קלאסית.
בקיצור, הפוליטיקה של הציונות הדתית הקלאסית, שבסיסה הוא עקרון תורה ועבודה, נעלמה מהמפה. התחליפים לא דומים למקור.
ואולי בכלל מצויים אנו בעידן שבו תם לגווע עצם הרעיון של מפלגה מגזרית, כפי שטוענים סרוגים רבים הנטועים עמוק בשורות הליכוד ומפלגות אחרות; או שמא בכל זאת יש סיכוי דווקא עכשיו למפלגה מגזרית שתניף את דגל הציונות הדתית הקלאסית, על שלל משימותיה - הציוניות והדתיות.
בגליון זה מתפרסם טור אישי של גלעד כץ, לשעבר הקונסול הכללי של ישראל בדרום-מערב ארה"ב, שגילה לתדהמתו בשובו למולדת, שביתו הפוליטי חרב. זעקתו בהחלט מוצדקת, אך ספק אם יהיה לה המשך של ממש בעידן זה של ציניות חוגגת.