1. עמיתי למערכת 'מעריב' בשנותיו הטובות של העיתון, שר המשפטים לשעבר טומי לפיד, היה קודם שנעשה לפוליטיקאי, מבכירי מערכת עיתון 'מעריב'. בין היתר הדריך כתבים צעירים בראשית דרכם. על מנת לצנן את שכרון הכוח שבידיהם, הדגים את מיגבלות הקו האדום שחוצץ בין חופש הביטוי לחופש הביזוי:
תארו לכם שמטורף נכנס לאולם קולנוע מלא מפה לפה (לפיד לא היה יכול לדמיין לעצמו, למשל, בית כנסת מלא מפה לפה), ומיד פורץ בזעקות אימה מחרידות: "שריפה! כולם לברוח!". לא צריך דמיון עשיר כדי להבין את נזקה של התנהלות זו, שהיתה מסתיימת באובדן חיים של עשרות בני אדם הנדחקים החוצה (משהו שמזכיר קצת, רח"ל, את המהומה במירון בל"ג בעומר אשתקד שקטלה 45 חפים מפשע). העבריין לא יוכל כמובן לטעון להגנתו, שבסך הכל הוא רק ניצֶל את חופש הדיבור, מיסודות הדמוקרטיה.
האם לזכותו של הפרחח תעמוד טענתו המיתממת בדבר חופש הביטוי? בוודאי שלא. כאן נוהג היה לפיד להפסיק קמעא, לסקור את פניהם המבועתות של מאזיניו, ולסכם: "גם במדינה הכי דמוקרטית שמעלה את חופש הדיבור על ראש שמחתה, יש קווים אדומים. חופש הדיבור הוא אמנם זכות קדושה, אבל יש ערכים קדושים לא פחות. למשל, הזכות לחיים, לקיום. וכשחופש הדיבור מתנגש בזכות לחיים, הזכות לחיים גוברת. ולכן אין ספק שעל הפושע הזה לבלות שנים ארוכות מאחורי סוגר ובריח".
2. נזכרתי בסיפור המכונן הזה לנוכח התבטאותו הבוטה של אפס מאופס אחד, פורק עול מופקר, אמיר חצרוני שמו, אנארכיסט שרק בדרך פלא זכה בתואר הנכבד פרופסור (ועוד מאוניברסיטת אריאל!), שדווקא לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, התבטא כלפי הנופלים כאחרון הריקים, במונחים ששאב מתחתית המיץ של הזבל.
וכך הקליד הנבל בקיר שלו בפייסבוק: "לכבוד יום הזיכרון המתקרב קפצתי להר הרצל לצלם סרטונים משעשעים על חיילי צה"ל. בשנים קודמות צחקתי בעיקר על אהבלים שהתנדבו לצנחנים במקום ללכת לקב"ן להוריד פרופיל ל-21, וגמרו בתוך ארון, כמו המתאבד המפורסם רועי קליין ז"ל שבמותו ציווה לאשתו את הרב לווינשטיין. השנה אתייחס גם לג'ובניקים, שהאמינו שאם הם ישרתו באפסנאות ולא בקְרבי, הם יישארו בחיים".
ולמי שלא הבין את עומק החרפה, צירף הפרופסור (?) הנ"ל צילום שבו הוא מתעד עצמו רוקד על דמם של הקרבנות בתוך בית קברות צבאי: על רקע מצבות הנופלים, הוא מבזה את זכרם עם צחוק שטני פרוע, בעוד אצבעותיו מייצרות סימן V מול הקברים. בתחתית הצילום הוסיף הריקא בחוצפתו: "בתמונה: אני מחייך במהלך הצילומים ליד קברים של חללי מלחמת ששת הימים. רק בזכותם נוער הגבעות יושב על הגבעות ולא במוסד לעבריינים צעירים".
וכך התעלל הפוחז הזה בזכרם הקדוש של קדושי צה"ל. אף אחד לא עצר אותו. אף אחד לא תובע ממנו עד עצם היום הזה לתת את הדין על מעלליו הנוראים.
3. סמוך ליום הזיכרון הממלכתי זומן להופיע בשידור טלוויזיה מקומי באשדוד, לצידם של חן עשור וקובי סוויסה, סלבים מקומיים. גם הפעם לא שם מחסום לפיו ונהג בבוז בוטה במארחיו, לעג להם באמירות מסוג: "באשדוד רוכזו מיטב השאריות האנושיות מכל רחבי הגלובוס – מאתיופיה, ממרוקו, מרוסיה". את כלל אוכלוסיית אשדוד כינה ספארי: "לא צריך טיול ספארי בקניה או באוגנדה; אפשר למצוא את זה באשדוד".
אז מה הפלא שפטריוט ישראלי אחד באשדוד, לא התאפק מול חיוכו של השטן והטיח בפרצופו המחליא כסא פלסטיק? הפלא הוא הפוך: שהאיש הבזוי הזה עודנו חופשי, מבלי שנתבע ע"י הרשויות לתת את הדיון על דברי הנבלה הבלתי נסלחים שפלט מבור הביוב המצחין שלו, והנהנים לכאורה מחסות הדמוקרטיה והערך הנעלה של חופש הדיבור.
4. לא שהשורות הללו נועדו לעודד פגיעה פיסית בפוחז הזה. ויכוח מילולי, חריף ונוקב ככל שיהיה, אסור שיגלוש לאלימות פיסית. מצד שני, אין ספק שבאותו אירוע מצער בגן העיר באשדוד, הוא חולל פרובוקציה שקדמה להטלת הכיסא, והוכיח שג'ורג' אורוול צדק: "יש רעיונות כל כך מטומטמים שרק אינטלקטואלים יכולים להשמיע אותן".
דרך אגב, גם בחייו הפרטיים הא נוהג באורח תמוה, אבל זו זכותו. על מצבתו של אביו חרט: "השתתף בנאכבה... בהמשך התחרט והפך מציוני לאנטי ציוני... נהג בלי מזגן כדי לחסוך", ועל מצבתה של אימו: "חיללה שבת וחג, אך לא בפרהסיה... עברה תיאוריה אך נכשלה בטסט". כזה הוא האיש שאפילו פייסבוק סגרה ב-2019 את חשבונו בטענה שהוא מפיץ דברי שיטנה, ובהמשך גם נותק מטיק-טוק. חצרוני תבע לדין את פייסבוק ודרש פיצוי של מיליון שקל אך נדחה ואף הושתו עליו הוצאות בסך 30 אלף שקל.
5. אין ספק שהאיש הדוחה הזה הוא סהרורי, פרובוקטור דוחה ואפילו מסוכן. אלא שבאמירה זו לא די. בהתלוצצותו גסת הרח כלפי הקדושים שנפלו על מזבח חירות ישראל, הוא חצה את כל הקווים האדומים, ומקומו על ספסל הנאשמים; בוודאי לא בשורות האקדמיה שברוב איוולתה העניקה לו תואר פרופסור, ולא במופעי פרברסיה בתקשורת. הניחו למופרעים להתבוסס בקיאם.