1. כמו בהלצה העממית הידועה על אותו פלוני, שרצח את הוריו אבל ביקש את רחמי בית המשפט, בטענה 'יתום אני', כך גם אנשי השמאל הרדיקלי חובב הג'יהאדיסטים: תחילה הם מחרפים את זכרם של הנופלים להגנת עם ישראל מפני הקמים עליו להורגו באכזריות שלא ברא השטן, בהשוותם קדושי עליון למפלצות הרצח החמאסניקי, חלאות המין האנושי - ואחר כך מתבכיינים כשיהודים טובים, בריאים בנפשם, אוהבי ישראל, מתקוממים כנגד המישוואה המאוסה הזו.
'פוגרום ברעננה', התבכיין עיתון השמאל הרדיקלי 'הארץ', במאמר המערכת למחרת יום הזיכרון שחוּלל. "טקס זיכרון משותף לחללים ישראלים ופלשתינים – אין נאצל ממנו" (!!!), התפייט העיתון המשווק לקוראיו, בעיקר במהדורתו האנגלית, מסרים אנטי ישראליים חריפים. עד כדי כך הגיע הטירוף הנפשי, הפסיכוטי.
2. טקס הזיכרון המשותף לקרבנות הרשע העזתי ולרוצחי הנוחבה הארורים, כמו גם כתבי הסניגוריה של 'אל ארד' הישראלי, אינם תופעה חדשה. תמיד היו בישראל שוליים סהרוריים, אוהבי האוייב ומתעבי עמם ועצמם. כבר בשנות השלושים של המאה הקודמת, יצא מנהיג השמאל הציוני ברל כצנלסון כנגד אותו סרח עודף מן השמאל, שהביע התנגדות נחרצת למהלכי הגאולה של עם ישראל בארץ ישראל וביטא סימפטיה חולנית כלפי האוייב הפלשתיני דאז. במאמר בעיתונו 'דבר' (שהיה, צריך לומר, ציוני לאין ערוך, למרות תפיסתו הסוציאליסטית, מאשר 'הארץ' הבורגני בימינו), שהתפרסם ב-4 במאי 1936, כתב ברל, אביו הרוחני של בן גוריון:
"הֲיֵשׁ עַם בָּעַמִּים, אֲשֶׁר בָּנָיו הִגִּיעוּ לְסִלּוּף כָּזֶה, שִׂכְלִי וְנַפְשִׁי, שֶׁכָּל מָה שֶׁעוֹשֶׂה עַמָּם, כָּל יְצִירָתוֹ וְכָל יִסּוּרָיו, הֵם בְּזוּיִים וּשְׂנוּאִים, וְכָל מָה שֶׁעוֹשֶׂה אוֹיֵב עִמָּם, כָּל שֹׁד וְכָל רֶצַח וְכָל אֹנֶס, מְמַלֵּא אֶת לִבָּם, רֶגֶשׁ הַעֲרָצָה וְהִתְמַכְּרוּת? ... וְכָאן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל... יִדָּבְקוּ בּוֹ חַיְדַּקִּים שֶׁל שִׂנְאָה לְעַצְמוֹ, עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁיִּרְאֶה אֶת הַגְּאֻלָּה בַּנָּאצִים הַפָלַסְטִינִים שֶׁהִצְלִיחוּ לְרַכֵּז כָּאן בָּאָרֶץ אֶת הָאַנְטִישֵׁמִיּוּת הַזּוֹאוֹלוֹגִית שֶׁל אֵירוֹפָּה, עִם תַּאֲוַת הַפִּגְיוֹן שֶׁבַּמִּזְרָח".
שום דבר לא השתנה בשמאל הרדיקלי היהודי ב-89 השנים האחרונות. מחלת הנפש היהודית, האוטו-אנטישמיות, עודנה חיה ובועטת וכנראה אינה ניתנת לריפוי. מקורה, לדברי ברל, בחיידקי מוות של שנאה עצמית חולנית, ותסמיניה נותרו כבעבר - סילוף נפשי של הזדהות והתמכרות רוחנית עד כדי עינוג נפשי לנוכח מעשי הזוועה, האונס והרצח, של הנאצים הפלשתינים.
3. לא שיש בכל הדברים הללו הצדקה לשימוש באלימות. חלילה. אלימות, מכל צד שהוא, היא תופעה הרסנית ומסוכנת. אבל אל יתייפחו אותם קפלניסטים, מתבכייני 'אכלו לי שתו לי', שבכלל המציאו את האלימות הפוליטית עוד בשנים שלפני קום המדינה (ע"ע ימי ה'סזון' השחורים שבהם הוסגרו לוחמים מן הימין לידי הכובש המנדטורי). יורשי מסגירי ה'סזון' הם שחסמו באחרונה כבישים וחמסו את זמנם של הנהגים. הם ששרפו צמיגים בצמתים סואנים. הם שהתעמתו באלימות עם שוטרים (ופצעו אותם), שיצאו להחזיר את הסדר הציבורי על כנו.
הם אלה שיצאו נגד הקמת 'דוכני יהדות' מחוץ לבתי הספר, והם שפעלו באמצעות אנשיהם במשרדי הממשלה לצימצום לימודי היהדות (כולל מקצועות תנ"ך ומולדת חיוניים) עד למינימום, עד כדי ביטולם. הם אלה שדרשו לסכל קיומן של תפילות אורתודוקסיות בהפרדה מיגדרית ברחובה של עיר, ואפילו לבטלן כליל, למרות הביקוש הגבוה להן. והם אלה שלחמו בעד הכנסת חמץ בפסח לבתי החולים וליחידות צה"ל.
בקיצור, הם אלה שלחמו ונלחמים נגד כל מה שריח של יהדות ולאום יהודי נודף ממנו, והם אלה שמבקשים לנתק כל זיקה בין העם היושב בציון לבין יהדותו. הם בעד הנגד ונגד הבעד: נגד כל מה שמעצים את התודעה היהודית, את הגאווה היהודית ואת החיוניות הלאומית, ובעד כל מה שמקדם הפיכת המדינה היהודית למדינת כל אזרחיה.
4. הקרנת טקס זיכרון משותף לקרבנות ולרוצחיהם, בבית הכנסת הרפורמי ברעננה, הינה מהלך נוסף בדרך להגשמת חזונם למדינת כל אזרחיה. וזו סיבה מספקת, אם כי לא מוצדקת, לזעם שהפגין ציבור גדול ברעננה, שאימץ לעצמו לשעה קלה את מאפייני האלימות הקפלניסטית. אבל עצם העובדה שהופגנה נגדם ברעננה אלימות, אינה הופכת לצודק את מעשה הנבלה של הבאת הג'יהדיסטים לבית כנסת ביום הזיכרון המוקדש לזכרם הנאצל של חללי צה"ל.
יום הזיכרון הזה, אינו אמור להיות בשום פנים ואופן ליום של הצדעה לג'יהדיסטים, למפלצות המוות החמאסניקיות, ובוודאי לא ליום של השוואה בין הטמא לטהור, בין מעמד הקדושה של הנופלים לבין בני השטן העזתים. העמדת חללי צה"ל בשורה אחת עם הרוגי הנוחבה, שקמו על מדינת ישראל ב-7 באוקטובר על מנת להשמידה, היא מעשה מנוגד בתכלית למהות יום הזיכרון, ומחללת אותו.
ועוד דבר: על פי ההיגיון של מארגני הטקס המשותף, ניתן גם לקיים ביום הזיכרון לשואה, כ"ז בניסן, טקס התייחדות משותף לזכר קרבנות השואה יחד עם רוצחיהם הנאצים שזיהמו את העולם בְּמִפְלַצְתִּיּוּתָם. למה לא בעצם?
5. טקס יום הזיכרון המשותף לנחבות ימ"ש ולקורבנתיהם קדושי עליון, מתקיים זה כ-20 שנה ביוזמת השמאל הפרוגרסיבי, שוחר מדינת כל אזרחיה. הטקס עצמו נערך ביפו ובבית ג'אלה, ומשודר משם באינטרנט לכ-20 אתרי שמאל בארץ. השנה שודר לראשונה גם לבית הכנסת הרפורמי ברעננה, וזה מה שחולל את המהומה.
לטענת ראש העיר חיים ברוידא, אשר הפך שלא בטובתו למטרה לחיצי הביקורת על עצם עריכת הטקס המשפיל בעירו, לא ניתן היה למנוע אותו, מכוח הזכות לחופש ביטוי. אלא שהתברר שבמקומות אחרים כן אסרה המנהיגות המקומית על קיומו ביום הזיכרון – למשל בבאר שבע, בירוחם, ואפילו במכון וייצמן ברחובות. במקומות אלה הבינו שחופש הביטוי אינו חופש השיסוי, ושלא ניתן לעצום עין מול ההזדהות עם הרוגי האוייב בעת מלחמה.
ברעננה הבינו זאת פחות. הרבה פרות קדושות נשחטו בפנינת השרון, מאז הפכה סיעת 'הרוב הדמוקרטי' (7 מושבים מתוך 19) לדומיננטית בהנהלת העיר: אוטובוס של שבת, סגירת בתי קפה כשרים, הקפאת הקצאות קרקע לבתי כנסת – והופר המרקם הבריא ביחסי דתיים-חילוניים. ראשי הרוב הדמוקרטי אמנם לא השתתפו פיזית באירוע המחפיר אצל הרפורמים, אבל מן הסתם הם ופועלם בחודשים האחרונים העניקו את ההשראה לטקס האלטרנטיבי המחפיר שחילל עד מאוד את קדושת יום הזיכרון הממלכתי.