הפעם הראשונה שנחשפתי לדבר הגדול, שלא הצלחתי להחזיק אותו, הייתה הפטירה של סבתא שלי ז"ל. לא האמנתי, לא ידעתי. יותר מידי שאלתי וחקרתי. חיפשתי משענת והגנה מההורים שלי, שנתנו לי את כל התשובות וחיזקו אותי.
היום אנחנו חשופים לסיפורי החיים, לדילמות הגדולות שעליהם לא תמיד יש תשובות. ההתמודדות היום יומית מזכירה לנו שאנחנו כבר לא ילדים. טורדות המחשבות על העתיד, הרצון להבין מה עושים וכיצד נוהגים.
חמתי שתבדל"א מתמודדת עם קשיים רפואיים, פיזיים ונפשיים, שאיתם היא חיה. הקושי לא מטיב עימה.
האנשים הולכים ומתבגרים, כמו ילדים - אבל כבר לא.
ההדחקה וההכחשה הם הפתרון המהיר למצבים קיצוניים וקשים. ההתמודדות היא דרך יצירתית להעלים את הפחד, את המחשבות, את הדאגות, את המציאות שלא תמיד פשוטה וקלה.
בפרשת השבוע ואתחנן, משה רבנו מרבה בבקשות ובתפילות, המבטאות את שאיפתו הנכספת להיכנס אל הארץ המובטחת. אך הקדוש ברוך הוא מבקש ממנו להפסיק לבקש. להרפות, לשחרר, לתת למנהיג אחר את התפקיד, להיות לו לעזר.
חשוב לזכור שאצל ריבונו של עולם אין תנאים, אין הסכמים ואין עסקים. יש אמת!
אנחנו, מאמינים בני מאמינים, מרבים בתפילות ובתחנונים, אבל חשוב לזכור, שאצל ריבונו של עולם אין תנאים, אין הסכמים ואין עסקים. יש אמת! ההשתדלות שלנו היא לבטוח, להאמין ולהתפלל, וגם לאחר כל התפילות, הרצון שלנו אינו תמיד מתממש, אבל יש לנו על מי לסמוך.
התפקיד שלי הוא להיות לבעלי לעזר, לגב, ליד, למשענת שתצעד איתו בכל בחירה והחלטה. אנחנו מאמינים שה' דואג ומרפא תמיד. בכל עת ובכל זמן.
כמו ילדים קטנים, אנחנו לא תמיד מבינים ורואים. גם אנחנו שואלים ומבקשים. ולא מהססים להגיד: "אני מאמין בניסים".
הטור מוקדש לרפואת חמתי אילנה בת לאומה, שה' יתברך ישלח לה רפואה שלימה, בקרוב ממש.