בכל בוקר אני מתפללת ומבקשת מהקב"ה: עשה אותי יותר טובה, השאר אותי תמימה ופשוטה.
"סור מרע ועשה טוב". הטוב הוא תרופת קסמים מרגיעה שנותנת לנו שקט נפשי.
אבל - האם יש גבול לטוב? מהו בדיוק העניין הזה של להיות טובים יותר?
לעיתים הטוב מנצח, אך לפעמים הטוב גם מפסיד. לא פעם הכוונות טובות אבל התוצאות מראות אחרת.
יש פעמים שרוצים לעשות משהו טוב לחבר. חושבים שעושים טוב, אבל הדרך אינה נכונה וטובה.
אנחנו רוצים לרצות את האחר, לגרום לו לשמוח, אבל לא תמיד זה מתקבל נכון.
בעולם הילדים, הרצון להיטיב הוא דבר בסיסי, שהוא חלק מהם. הטוב הזה הוא תמים ופשוט. בעולם הבוגרים הטוב הזה מתפרש ומשדר לפעמים באורח מסנוור. הרצון הפנימי יוצא החוצה, אבל לא תמיד בדרך הנכונה. זה מגיע למקומות של ניצול, כוח, מעמד ומעמד חברתי.
כשהייתי ילדה האמנתי לכל מילה שיוצאת לבן אדם מהפה. הייתי מסתכלת עליו בחיוך, משדרת אליו את הסכמתי ונותנת בו את האמון שלי בלב שלם.
גדלתי באמונה שלימה ותמימה, שמי שעומד מולי הוא טוב, הוא 'צדיק'. הוא לא רוצה לפגוע.
ככל שגדלתי, גיליתי שהטוב הזה בו האמנתי, לא תמיד קיים. יש גם אינטרסים, מצבים, סיטואציות, פרשנויות וכו'.
מצאתי את עצמי במצבים בהם לא האמנתי שמישהו יכול לנהוג באופן פוגעני. המצפון על המחשבה השלילית מתחיל לנגן ולומר לך 'אולי הוא לא התכוון' , 'אולי בגלל', 'הוא חשב אחרת'.
לכאן נכנסת גם הכף זכות. גם לזה יש גבול.
לפני כשבועיים נקלעתי למצב שלא האמנתי שכך אדם יכול לנהוג. זה לא הסתדר לי, כי זה היה מנוגד ולא מתאים לעולם שלי. איך זה יכול להיות? אני לא רוצה להאמין לזה אבל זאת המציאות: מטושטשת ולא תמיד ברורה. מה מניע את האנשים? הפחד? הביטחון? העושר? הגאווה?
"אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא", אנחנו אומרים כל בוקר בתפילה. כולנו טהורים, אבל יש כאן המון מסכים שמכסים את האמת, את הדרך הנכונה. כולנו רוצים להיות טובים אבל יש מכשולים ומחסומים שמונעים לעיתים מאנשים להיות תמימים ופשוטים בלי מסיכות ובלי חששות.
'אני רוצה לעשות רצוני כרצונך': אני רוצה שהטוב ינצח, שהאמת תהיה גלויה, שהתמימות תניע ותנקה כל פגע ורוע זר, שלא שייך ולא מתאים.