תהיה "מחובר", "תתחבר", "תבדוק אם אתה מחובר". כמה פעמים אנחנו שומעים משפטים כאלה ואחרים על התחזקות והתחברות.
כשאני אומרת לבן אדם "אתה לא מחובר", מה כוונתי? האם זו אני שלא מחוברת לאותו אחד? אני לא שייכת? אני לא מוצאת את עצמי? אני לא אוהבת את המקום שאני נמצאת בו?
מהו חיבור? והאם זה חיבור פיזי? רוחני? גשמי? סתמי?
ברוך השם אנחנו אנשי שלום, אהבה ושמחה, מקבלים את כולם בסבר פנים יפות. אך לא מעט פעמים אין חיבור!
זה לא עובר בין לבין, זה לא נמצא שם, נקודת המפגש או יותר נכון נקודת החיבור.
אני פוגשת את זה לא מעט בחדרי המורים, במקומות עבודה, בכיתה בין תלמידים, אנשי צוות, חברים ועוד רבים.
"אני לא מתחברת" וכשאני מנסה להבין למה, התשובות אינן יוצאות מהפה.
"כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" (משלי כ"ז, פסוק י"ט).
כשאני מחייכת גם היא מחייכת, עדיין...
יש מצבים בהם יש מחסום, התנתקות, החיבור שם לא עובד. האם אפשר להתחבר מחדש? לנסות?
אנחנו מחנכים את הילדים שלנו לאהוב כל אדם ולקבל כל אדם, אבל לא מעמידים אותם מול השאלה, האם להיות חבר של כל אחד זו חובה? כשיגדלו, הם יבינו בעצמם, שחבר לא תמיד מתחבר.
לפעמים ישנם המבטים, השיח, הצחוק, ההערות, הדרך, הדעות השונות שנוגדות וחוסמות את האחר להתקרב.
נתק וריחוק עלולים לעיתים לגרום לתסכולים, לריבים, למצבים לא נעימים וקשים כי בסוף צריך לעמוד מול מי שאינך מתחבר מולו.
אני חושבת שעל אף שזה קשה, וגם כשזה רחוק, אנחנו נצטרך לעשות עבודה ולהתחבר! כי יש שם לב, לב שפועם והוא יכול להיפתח היום, מחר, אבל הוא נמצא שם.
בית המקדש שלנו נחרב, לא זכינו לראותו ולדעת מה גודלו ומשמעותו. אבל דווקא בגלל חסרונו אנחנו מתחברים, מתחברים ללב הזה! לב שלם! לב שחייב להיות קיים, שחייב להיות כאן! כי בלעדיו אין חיבור, יש ניתוק וריחוק.
אם בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם, וייבנה בזכות אהבת חינם, אנחנו נזכור שאהבת חינם היא חיבור ללא תנאים. לזה אנחנו מייחלים ומתפללים.
יהי רצון שיבנה בקרוב בית מקדשנו במהרה בימינו, אמן!!!