עם כניסתו של הצום, חוזרת התחושה על החורבן, החוסר, ההזדהות והעצבות. זו עצבות זמנית - אבל עצבות של מאות שנים, שבהן אין פה מקדש, מקדש שלם.
אנו חיים ללא בית, בית ה'. ללא השלמות, ללא רוחניות ועבודה שנעשית מתוך הקרבה ואהבה.
בשבועות האחרונים נחשפנו לתאונות קשות ומכאיבות כל כך: הילד בן ה-6 שנהרג, הבולען שנפתח בווילה שבו אני ובעלי חגגנו לו השנה יום הולדת 40. הידיעות הפתאום האלו מרעידות את הלב ואיננו יודעים ומבינים.
התקופה הזאת, זו תקופה שמציגה בפנינו את חוסר הידיעה, את הימים המורכבים שעוברים על עם ישראל, כשאין בית, אין סדר. לאחר שמסתיים תשעה באב האמונה פורצת את חדרי הלב, ויש מין תחושת אופטימיות ותקווה חדשה. לאחר החורבן יש תקומה, יש תיקון, התקרבות והתחברות.
המעבר בין האבלות לבין החיים הם מעברים קיצוניים. זה מעבר מחשבתי עם רצון לקימה חדשה.
על מה אנחנו מתאבלים? בית המקדש שלנו נחרב! לא על ידי תאונה, לא על ידי חבלה, לא על ידי פיגוע, אלא על ידי שנאה. אותה שנאה שגורמת לתאונות רבות, בין אדם לחברו ובכל בית ובית.
שנאה זו מילה גדולה מאוד, אבל היא נוכחת כמעט בכל מקום. כל אחד יכול להגיע לטינה מהר מאוד! למה?
כי אנחנו ממהרים להעצים כל דבר קטן, לפרש אותו בפרשנות שלנו, לבטל ולחלוק בצורה קיצונית ועוצמתית. שנאה מפרידה, מוחקת ומבטלת את האדם שעומד מולי.
השנאה מעוורת ומטשטשת.
בית המקדש הוא המקום שבו חייבים לראות, לדייק ולהקריב, להקריב מעצמנו לאחר.
בפרשת השבוע דברים, משה רבינו מסכם את הדברים ומכין את עם ישראל לכניסתם אל הארץ. יש כאן הכנה, התקרבות, כללים וחוקים!
כדי להיכנס למקומות קדושים אנחנו צריכים להיות מוכנים ולהקריב. להקריב ולהתקרב אל האחר.
תשעה באב זה הזמן להכין את עצמנו מחדש, ולהתכונן לחיבור מחדש, להתקרבות החדשה שתהיה לנו למי שעומד מולנו. לגלות יותר הבנה, חמלה, מחילה, אהבה ושמחה.
שנזכה לראות בבניית בית המקדש במהרה בימינו אמן.