רגע אחרי החוסר ודאות, רגע אחרי התפילות, הציפיות והאכזבות, זה הולך לקרות! זה הולך להיות! השינוי.
זה נכון? זה טוב? בהמשך נדע זאת.
האם אנחנו אנשי שינוי, או האם המוכר והידוע זה הנכון בשבילנו ועבורנו? יש לנו סיכוי?
עוד ועוד שאלות שעליהן עדיין אין תשובות. מנסים, חושבים, בודקים, דואגים ומייחלים למשהו אחר.
כשבעל ואישה נישאים הם עוברים תהליך, תהליך אמוני, שיתופי, עוברים מסלול של היכרות ועומק, ועם הזמן והשנים מגיע לפתחם סוג של הרגל, אהבה מתמשכת, הידוע והברור. נאמנות חזקה ויציבה, אי אפשר לחשוב אחרת.
במציאות הקיימת יש לנו הרגל, אהבה, נאמנות, הכרות, יציבות שנבנתה עם השנים.
כשמגיע השינוי זה מקבל פנים חדשות. קצת שונה, קצת מוזר.
בטבע שלנו אנחנו מחפשים את מה שאנחנו מכירים, ללא שינויים וללא בלבולים.
השינוי עשוי קצת להפחיד, לטלטל ולבלבל. כך בחיים, כך בפוליטיקה.
בתקופה הזו אנחנו רגע לפני סוף השנה, מסיבות סיום, פרידות, התחלות, חששות, מחשבות, שינויים ומסלולים חדשים.
אני זוכרת כשהייתי בבית ספר יסודי, לילה לפני היום הראשון ללימודים לא הצלחתי להירדם. הרגשתי בתוכי את ההתרגשות, הציפייה, התפילה, הרצון לחברים חדשים, מורה טובה, והתחלה מושלמת.
לילה לפני אתה מדמיין, מצפה, חושב וחושש.
ואז אתה עומד בשער ופוגש את כולם.
מתחילים משהו חדש. ומחשבה מתגנבת: אולי סתם חששתי?
אתה לא מספיק לגבש את המחשבות והתחושות, ו...אופס, זה כבר מאחורייך.
אנחנו מלאים במחשבות, תהיות ציפיות ואנחנו לא יודעים מה מחכה לנו.
אבל יש לנו סיכוי! סיכוי לעבור את זה ולהאמין בזה.
בפרשת השבוע חוקת, אהרון הכהן נפטר, וממשיכו הוא אלעזר בנו.
העם מתאבל. אהרון היה אהוב מאוד על העם והגיע הרגע לפשוט את בגדיו ולהעביר לאלעזר את הירושה.
משה רבנו ואלעזר ממשיכים בדרכם אל הארץ המובטחת, אל היעד.
בדרך הם עוברים עליות ומורדות וממשיכים באמונה, באמונה אלוקית ורוחנית.
עם ישראל לא מעכל, מתקשה לקבל. השינוי לא צפוי.
אבל אנחנו מאמינים בני מאמינים, מאמינים שיש לנו סיכוי! סיכוי להינצל ולשחרר מכל החששות, המחשבות והפחדים.
עם ישראל הוא עם אחד, כה מיוחד. נזכור את זה גם השבוע.