הזעזוע שזיעזע את ליבנו ואת נפשנו. הדם שנשפך. ההלם ששטף אותנו. התפילין שקיבלו מכה, מכה חזקה, מכה פנימית וחיצונית.
הרב זאבי קצנלבוגן, שמתמיד והתמיד על תפילת שחרית בכותל.
ללא שום הכנה, התפילין היו סביב ידו ופתאום הוא שמע והרגיש את הירייה.
זה לא נתפס איך זה קורה לנו שוב ושוב. היום יום מול הפחד ומול האוייב הרע שמפתיע ויורה לכל עבר.
אנשים הולכים ובאים ואף אחד לא יודע מי עומד מאחוריו ומצדדיו.
היריות, הכאוס שהורס ופוגע, המחיר היקר. יהודים אנחנו, ושוב נאמר 'זה מאחורינו'?
השקט הוא שנותן להם את הכוח לעשות את זה שוב ושוב. המציאות הקיימת שלפעמים מאיימת. ברגע אחד יש זעזוע ויש רעידה שמרעידה את כולנו.
השבוע התראיינתי בתוכנית טלוויזיה 'פותחים יום' בערוץ 13, בה סיפרתי על נפלאות הבריאה, על בננו יאיר שחגג 3, על נקודת ההתחלה ועל ההתפתחות שמתקדמת וממשיכה בדרכה.
רואיינתי בטלוויזיה מספר פעמים, ושוב ושוב אני מתרגשת מכך. רואה שליחות בסיפור של סיפור חיי. מרגישה את החזרתיות, ההתמדה, הדרך, ההגשמה והרגעים האלו כאילו מהמקום שמחדש את עצמו.
וכל זה רגע לפני הדלקת הנרות של חנוכה, רגע עוצמתי, ממוקד ומדוייק, אור קטן שמאיר על כולנו, אור אלוקי שיורד בזמן הנכון וברגע הנכון.
שוב, כמו בכל שנה, אנחנו עומדים איתנים, מתמלאים, מחוזקים ומתפללים לה' יתברך שיחדש אותנו, שיזכיר לנו, שימלא את ליבנו ויאיר את הניסים הגדולים שקורים לנו.
לולא התפילין. לולא העם שלנו אז – לא היינו קיימים היום.
החג הזה, האור שנכנס אט אט אלינו לליבנו, מאיר לכולם את הנפלאות הגדולות, העצומות. אלו מתנות חיינו, בימים ההם – בזמן הזה.