השבוע התפרסם פרויקט 'השמות של ישראל', בו מוצגים נתונים מרתקים על שמות, החל מקום המדינה ועד היום. כמובן שמיהרתי לבדוק כמה פופולרי השם שלי (27,422) וכמה פופולריות הבנות שלי (נועה 51,936/שירלי 5,858). בדקתי גם את שמו של בני ז״ל (יונתן 30,431) והארוס של הבת (יהונתן 30,482). אני זוכרת את ההתלבטות שלנו לפני הברית האם לאיית את שמו עם ה׳ או בלי ולבסוף הכרענו בלי, והנה אני מגלה שהחלוקה ממש חצי-חצי בסוגיה הזו.
בחירה של שם היא החלטה משמעותית מאוד, ואני לא מתכוונת רק מהצד הרוחני-קבלי שבזה. אדם צריך לשאת בשלווה ובגאווה את שמו. יש כמה נשים במשפחתי, שלא הרגישו שלמות עם השם שקיבלו בלידתן, ובגיל מאוחר יותר שינו לשם שהרגיש להן יותר מתאים. יש כאלה שזוכים לא רק בשם אחד אלא בשניים. במקרה כזה יש מי שלא משתמש בשמו השני, לפחות עד שהוא נחשף במקרה, כשזר כלשהו קורא בשמם המלא בקול ונוצרת פאדיחה בין החבר׳ה. יש כאלה ששומעים את שמם השני בעיקר כשאחד מההורים קורא להם בכעס ושולף את השם המלא - שלא יהיה ספק למי הם התכוונו.
יש שבוחרים שם עם צליל בינלאומי ולא ישראלי, טרנד שהולך ונפוץ בשנים האחרונות. על כך יעידו הגננות. ולא אפתח כאן את הסוגיה של שמות, שפעם היו מובחנים מגדרית והיום אין לדעת, וכך ילדים מקבלים שם שני שהם לא רצו: 'נועם הבן' ו'נועם הבת'. אני כנראה שמרנית והיה לי חשוב לבחור שם שיהיה ברור מה המגדר של הנושא/ת אותו. ילדַי קיבלו רק שם אחד, כי לא ראינו טעם בשם שני שלא באמת יבוא לידי ביטוי.
אני קרויה על שם סבתי ז״ל, אמה של אמי ז״ל, שנפטרה כשאמי היתה בת 17. אני נושאת את השם בגאווה. היו כמה שנים שהיתה פאניקה קטנה סביב השם ובשל העובדה שהיא נפטרה בגיל צעיר. הבנות שלי היו חרדות לקראת יום הולדתי ה-42 והייתי חייבת לשרוד כדי להראות שהנה הגורל הנורא לא הכה גם בי. בגיל 45 שכלתי את בני הבכור. אז אולי לא לגמרי יצאתי מעין הסערה, אם מונים זוועות וגורל מר.
גאה ככל שאהיה על שמי 'לאה', לא הכינו אותי למה שיהיה כרוך בהצמדה עם שם המשפחה 'גולדברגר'. אבל כבר שמעתי כל הערה אפשרית, בגלל שאנשים לא באמת קוראים את השם ומיד קולטים 'לאה גולדברג'. לא, אני לא לאה גולדברג. קטונתי. בסך הכל פרסמתי שיר אחד וסיפור קצר שלי זכה במקום הראשון בתחרות של כותבים במודיעין. בעצם אם מחשיבים את הכתיבה של הטור השבועי כאן, אולי יש משהו בשם הזה...
ברחתי מההערות האלה למשך 17 שנים בהם הייתי נשואה ונשאתי את שם המשפחה של בעלי דאז אהרונוביץ'. לאחר הגירושין התלבטתי קשות אם אני רוצה לחזור לאכול כאפות מהשם לאה גולדברגר. כנראה שיש בי משהו מזוכיסטי כי החלטתי שכן. מאז אני לא יכולה לשלם בחנות ספרים בלי שהמוכרת מעירה לי משהו כשהיא קולטת את השם בכרטיס המועדון שלי.
בינתיים אני מכילה את הטענות של בתי על בחירה לא מקורית של שם (״אבל למה קראתם לי שירלי? רק כי אהבתם את השם?? אין סיפור מעניין?״) ולא יעזור לנחם אותה שהנה בחרנו שם לאחותה עם משמעות; אבל גם לה יש תלונה על כך שהוא נפוץ מדי והיא לא מקורית. כנראה אי אפשר לנצח בזה.