פרשת במדבר פותחת במפקד. שוב מפקד. לכאורה, עניין טכני, כמעט בירוקרטי. אבל כמו תמיד בתורה, המספרים הם רק הקליפה. המהות נמצאת מתחת. המפקד הזה לא נעשה על ידי לחיצה על מחשבון. התורה מורה: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם", כלומר: מפקד אישי, פנים אל פנים. הספירה איננה רק ידיעת המספר, אלא הכרה בכל אחד ואחת.
ובתוך ההקשר הזה, אי אפשר שלא לחשוב על הבית – המקום שבו לפעמים אנחנו 'סופרים' אבל שוכחים 'לזהות'. ההורים סופרים את הילדים, אבל האם הם רואים כל אחד מהם? האם אנחנו סופרים אותם כיחידות, או מכירים את העולם הפנימי של כל אחד?
וכך גם בזוגיות: כמה פעמים אנחנו מתפקדים בניהול המשפחה כשותפים - סופרים את מספר הסידורים, ההתחייבויות, הקניות, אבל מפספסים את האדם שמולנו? את ה'ראש' שצריך לשאת?
המילים 'שְׂאוּ אֶת רֹאש' הן מילים טעונות. יש להן גם משמעות של הרמה, של גובה. הקב"ה מבקש ממשה ואהרון: אל תסתפקו בידיעת המספר – תרימו את הראש של כל אדם. תנו לו תחושה שהוא שווה, שהוא יקר, שהוא לא נבלע בתוך ההמון. וכמה זה רלוונטי למשפחה. בעידן שבו אנחנו עסוקים, מותשים, גוללים מסכים ומנהלים לו"זים, לא פעם מישהו מהמשפחה נופל בין הכיסאות. ילד אחד שקט במיוחד, ילדה שלא עושה בעיות – הם זוכים לפחות תשומת לב. בן הזוג ש'מחזיק מעמד' בלי להתלונן – לפעמים נשכח. ואז באים רגעי משבר, ומבינים שמישהו לא נספר. שקוף..
אחת השאלות שכדאי לשאול את עצמנו פעם בשבוע: מי מהמשפחה שלי מרגיש כרגע שקוף? ומה אפשר לעשות כדי 'לשאת את ראשו'? לפעמים די במבט. מילה. שיחה בלילה. לפעמים זה פתק בתיק, הודעה מפתיעה, או סתם חיבוק ארוך יותר מהרגיל.
הפרשה גם מדגישה את החלוקה למשפחות ולבתי אבותם. כלומר, לא רק כמה אנשים יש, אלא לאן הם שייכים. לכל אחד יש מקום, שורש. ובמובן הזה, גם בתוך המשפחה אפשר לשאול: האם כל אחד מבני הבית מרגיש שייך? מרגיש שיש לו 'תפקיד' בתוך המחנה שלנו?
חשבתי על זה הרבה השבוע. היה לי חודש עמוס במיוחד. ובחצות לילה אחד, אחרי יום מתיש, עברתי במסדרון וראיתי שאחת המתבגרות שלי עוד ערה. הייתי עייפה, אבל משהו עצר אותי. ניגשתי ורק שאלתי בעדינות איך עבר עליה היום. המבט שלה... זה היה רגע פשוט – אבל עוצמתי. הרגשתי איך עצם זה שראיתי אותה, גרם לה להיפתח, לשתף. וזה הזכיר לי – כמה קל לפספס אנשים, גם היקרים ביותר. המילים 'שְׂאוּ אֶת רֹאש', מזמינות אותנו לשאת מבט, להרים את הראש של מי שמולנו, ולהזכיר שהוא קיים, שהוא חשוב, שהוא אהוב.
והשבוע, קיבלתי גם תזכורת כואבת וחדה עד כמה יקרים לנו האנשים שבחיים שלנו. אתיה בת פרחיה ואיתן דוד בן טובה – זוג מעורר השראה – נפצעו קשה בתאונת דרכים. אתיה, שהתאלמנה מבעלה הראשון, יהודה דימנטמן הי״ד, בחרה להמשיך לחיות, לאהוב, לבנות. השניים הקימו בית מלא חסד, אמונה, חמלה, זוגיות עמוקה. והנה – תאונה. הפציעה קשה. וכמו תמיד ברגעים כאלה, מתחדדת ההכרה: כמה כל נשמה היא עולם. כמה כל מבט, כל שיחה, כל חיבוק – אינם מובנים מאליהם.
אז אולי בשבת הקרובה, כשהשולחן מתמלא, אפשר לעבור אחד-אחד בראש ולשאול: מה הילד הזה צריך עכשיו? מה תעשה לבן או לבת הזוג שלי התחושה שרואים אותם? איך אני יכול/יכולה לשאת את הראש של אהובי?
-----
ד"ר ציפי ריין היא פסיכולוגית, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ובעלת מכון ריין ליעוץ ולימודי משפחה.
הרישום למסלולי התעודה במכון (טיפול זוגי, הנחיית הורים, הנחיית מיניות, זוגות יועצים, הדרכת כלות) נמשך. לפרטים: 055-668-9082