המילה שבה נפתחת פרשת בהעלותך, נשמעת לכאורה טכנית: להדליק את המנורה במשכן. אבל חז"ל תופסים אותה בעין רגישה יותר. לא 'בהדליקך', אלא 'בהעלותך'. רש"י: שתהא שלהבת עולה מאליה. כלומר: תדליק, אבל אל תברח. תישאר, תחכה, תתבונן, תעניק ביטחון – עד שהלהבה תעמוד בזכות עצמה. והתמונה הזו – של אדם שמדליק נר, אך נשאר לצידו, היא תמונה שמסכמת עולם שלם של זוגיות.
כמה פעמים אנחנו מנסים 'להדליק' את בן או בת הזוג – במשפט יפה, במחווה, בהצעה לשיחה או קרבה. אבל אז אנחנו נעלמים מהר מדי, או מתאכזבים כשהתגובה לא מגיעה מיד. וכמה מעט אנחנו באמת שוהים. שוהים ליד הנר, רגע לפני שהוא נדלק. שוהים מעט מדי ליד הלב של הצד השני, שנדרש לו עוד זמן כדי להתחמם, להיפתח.
אחד הקשיים הגדולים בזוגיות הוא הקצב השונה של הצדדים. יש מי שמתקרב במהירות ומבקש תשומת לב, ויש מי שלוקח לו זמן להפשיר. יש מי שמבקש אינטימיות, ויש מי שצריך שקט. וזה לא עניין של 'צודק או טועה', אלא של קצב אחר. והמילה הזו, בהעלותך, היא קריאה עדינה לסבלנות, לשהות, לנוכחות אוהבת. לא להדליק ולברוח. לא להיעלב מההשתהות של הצד השני, אלא לתת לה מקום.
אבל לפעמים, בתוך כל הרצון להדליק – אנחנו שוכחים משהו חשוב. כי לא תמיד השלהבת לא עולה בגלל הצד השני. לפעמים היא לא עולה כי אנחנו לא רק מאירים – אלא גם מעירים.
הבדל של אות אחת, אבל עולם שלם ביניהם. כשאנחנו מנסים לזרז את תהליך ההתחממות של בן או בת הזוג, כשאנחנו אומרים "נו, דבר כבר", "תגיד מה אתה מרגיש", "למה את שוב שותקת?" – הכוונה טובה. אבל במילים האלה, מבלי לשים לב, אנחנו גם שולטים, מכוונים, קובעים איך ומתי תבוא האהבה. ובמקום לתת לנר להדליק את עצמו, אנחנו תוקעים בו גפרור אחרי גפרור – והלהבה בורחת.
כי אהבה לא נדלקת בלחץ. היא צריכה מקום. היא צריכה כבוד. והכי חשוב – היא צריכה חירות. רק כשהצד השני מרגיש שהוא לא נמדד, לא מואץ, לא מתומרן – משהו בו מוכן להיפתח. אנחנו לא באנו לעצב את בני הזוג שלנו, אלא להאיר לצידם. לשהות שם – עד שהשלהבת תבחר לעלות בעצמה.
ועם השנים, וריבוי הלמידה – פסיכולוגיה, טיפול זוגי ומשפחתי, הדרכה, אימון – גיליתי תובנה עמוקה וכמעט כואבת: אין לי שליטה בבעלי. ואין לי שליטה בילדים שלי.
האדם היחיד שיש לי שליטה עליו – הוא אני. לא על המציאות, לא על התגובות של האחרים, לא על תוצאות של שיחות או מחוות. רק על הבחירות שלי. על איך אני בוחרת להתנהג בדרך. וזו הבשלה אמיצה של האהבה: להדליק את הנר, לא כי אני יודעת שהוא יידלק, אלא כי אני בוחרת להיות אישה שמאירה, שמרימה, שמכבדת, גם אם הצד השני לא מגיב מיד, גם אם הבית עדיין חשוך לי. הרגע שבו מצאתי את הדרך שלי להעלות את האור – הוא הרגע שבו אני עצמי עולה. לא בגלל התוצאה, אלא בגלל הידיעה שאני מחוברת למהות שלי.
וזה, יותר מכל דבר אחר, מאפשר לי באמת לעמוד מול פני המנורה.
וכמה נכון הדבר גם ביחס שלנו לילדים. אנחנו רוצים שיהיו מאירים: יתנהגו יפה, יתפללו, ישתפו, יהיו אחראיים, רגועים, אכפתיים.
ואולי זו ההזמנה של פרשת בהעלותך: לא רק להדליק, אלא גם להאמין. לא רק להתקרב, אלא גם להישאר. לא רק לצפות לאור, אלא לבנות מרחב שבו הוא יוכל להיוולד.