פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת

בשבוע שעבר הלך לעולמו משה זר ז"ל, לוחם מלחמות ישראל, פצוע צה"ל קשה שנשא בגופו 114% נכות, אך ובעיקר גואל קרקעות מהגדולים שידעה ההתיישבות, יזם פורץ דרך ואדם שלא ידע פשרה כשעמדה מול עיניו אהבת הארץ ותחושת שליחות. במפגש הראשון שלנו משה סיפר על ההיסטוריה של הקרקעות באזור והשתלשלותה עד לשוק של ימינו, ואני הייתי מוקסם. הבנתי שאני יושב מול חתיכת היסטוריה מהלכת.

משה זר לא היה רק אדם פרטי עם חלום. הוא היה תופעה. מגדלור של עקשנות, של תעוזה ושל חיבור עמוק לארץ ישראל. בדרכו השקטה אך הנחושה, הוא הניח תשתית מעשית לרעיון, שעד אז נשאר בעיקר בגדר אידיאל: קניין יהודי פרטי, מסודר וחוקי של קרקעות ביהודה ושומרון לשם חיזוק אחיזתנו בארץ.

לוחם וחולם

עוד בצעירותו התבלט משה כאדם שאינו חושש לעמוד בחזית. הוא השתתף כלוחם במלחמות ישראל, ונפצע קשה במעבר המיתלה שבסיני, שם איבד את עינו. הפציעה הקשה הותירה אותו עם  נכות, אך היא לא עצרה את רוחו. אם כבר, היא שימשה לו כמנוע. נדמה שהיה זה רגע מכונן שהפך את אהבתו לארץ לא רק לעניין רגשי, אלא למשימה.

במקום לשקוע בנכותו, משה פנה למשימת חייו - גאולת קרקעות ביהודה ושומרון.

פריצת הדרך: שוק הקרקעות הפרטי

בשנות ה-80, בעוד המדינה מתנהלת בהססנות בשטח, משה זר לקח אחריות אישית והתחיל לרכוש קרקעות בפרטיות, באופן מסודר, חוקי וגלוי. הוא לצד פורצי דרך כמו יערי רוזן ז"ל ומוליק עינב ז"ל, יחד ולחוד חוללו מהפכה שקטה אך דרמטית: הם פרצו את הדרך לשוק קרקעות פרטי ביהודה ושומרון, אשר הניח את היסודות לעשרות יישובים שבאו אחר כך, ואלו שעוד יבואו.

הם יצרו יש מאין, לא במסגרת תוכנית מדינה, אלא מתוך חזון, התמדה ותחושת שליחות. בזכותם קמו גם יישובים שלא תוכננו מראש, כמו עמנואל, יישוב חרדי שקם על קרקעות שרכש זר ואשר אליהן הביא קבוצה שיזמה ובנתה.

מתנקש ונס

משה ידע היטב שהעיסוק בקרקעות בשומרון אינו רק עניין כלכלי או מנהלי, הוא עניין של חיים ומוות. ניסיון הרצח שעבר, דווקא מידי אדם שמכר לו קרקע וחזר בו הותיר אותו פצוע קשה, אך מלא רוח קרב. הוא לא פחד. להפך, מאז, נדמה שרק התעצם בו הכוח הפנימי. הוא חזר לעשייה במהירות, עם חיוך ממזרי בעין אחת ועם ברק בעין השנייה.

"החלקות האבודות"

מי שפגש את משה יודע: בכל מפגש עם שר, חבר כנסת או בכיר במנהל האזרחי, משה שלף את המפות וסקר באובססיביות כמעט את החלקות, הקרקעות שרכש במאמץ, לעיתים תוך סיכון חייו, אך המדינה לא רצתה או לא העזה לרשום על שמו.

הוא דרש, לא לעצמו, אלא לעם ישראל, שיקימו, שיאשרו, שירשמו, שיישבו. עשרות אלפי דונמים היו מונחים בידו, נכסי צאן ברזל של ההתיישבות, אך רבים מהם נותרו כלואים באין-מוצא ביורוקרטי. התכונה שאפיינה את משה הייתה שהוא לא עיגל פינות. הייתה לו סבלנות להסביר את המהלכים שלו, אבל לא הייתה לו סבלנות למעגלי פינות.

באופן אישי, זכיתי ללמוד ממשה לא רק את סודות המקצוע, אלא גם את הרוח, באחד הביקורים על ההר במצפה צבאים.

"אתה רואה?", הוא אמר לי. "הם לא חיכו לאף אחד, לא לבירוקרטיה, לא לתוכנית מתאר. הם פשוט קנו, עלו והאמינו כשיש לך אחיזה אמיתית בקרקע אתה מצליח"

ומאז, המילים האלה נחרטו בי.