השבוע זכיתי לרקוד בשתי חתונות. ביום ראשון זכינו להכניס לחופה את בננו דביר. דביר משרת כמ"כ בחטיבת גבעתי, ומאז טבח שמחת תורה לוחם בחירוף נפש יחד עם חבריו ברחבי רצועת עזה. הוא קיבל חופשה של עשרה ימים בהם יצא מהלחימה האינטנסיבית בעזה, כדי להקים בית נאמן בישראל. חבריו הלוחמים של דביר, לצערנו לא יכלו להשתתף בחתונה, ובשעה שהתנהלה, הם המשיכו להילחם ולכתוש את האוייב.
אני ואשתי ענת ליווינו את דביר היקר להיכנס בברית הנישואין, בדמעות שמחה ודאגה. והדבר שחשבתי עליו בזמן החופה, הוא על הדיסוננס המופלא הזה, של ילד צעיר שלפני כמה ימים כאמור לחם בעזה, ועכשיו מתחתן עם הכלה הנפלאה שהוא אוהב, וקשה להאמין שלא מדובר ביקום מקביל. מעבר לגאווה האישית בדביר, זה העלה לי נקודה נפלאה ביחס לדור הנפלא שבו אנחנו חיים; דור של נוער נפלא, שלוחם במסירות נפש של ממש למען עם ישראל, וממשיך במקביל גם ללמוד תורה בכל מקום בו. ספרא וסייפא, ממש כמו דוד המלך אותו כינו חז"ל 'עדינו העצני' – "כשהיה יושב ועוסק בתורה - היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה - היה מקשה עצמו כעץ". אשרינו שזכינו לדור כזה, דור של ממשיכי דרכו של דוד המלך.
החתונה השניה שזכיתי לרקוד בה השבוע, היא של בחורה שאנחנו מלווים כבר במשך שנים רבות, במסגרת הפעילות של ארגון להב"ה. לפני שנים, היא הייתה מצויה במשבר קשה בחייה האישיים, והיא מצאה מפלט אצל בחור ערבי שהעניק לה יחס, וכמו עוד אלפי בנות מכל המגזרים, הלכה אחריו. אצלה המקרה אף היה יותר קשה ומסובך ממקרים אחרים: מרוב שהיא הייתה שבויה עמוק בקשר, היא העדיפה את הערבי על פני משפחתה, ואף הגישה תלונה במשטרה ובבית המשפט נגד אביה, שפעל בכל כוחו על מנת להוציא אותה מהקשר הזה.
שעות רבות ישבנו עם בני המשפחה ואמרנו להם את מה שאנחנו אומרים לכל המשפחות שאנחנו נפגשים איתן: "אף פעם אסור להתייאש. אם הקב"ה מעמיד אותנו בניסיון, הוא גם נותן לנו את הכח לעמוד בניסיון".
במשך תקופה ארוכה ניסינו לשכנע את הבחורה בכל מיני דרכים. אבל לכאורה, רק לכאורה, היא לא זזה במילימטר.
ואז, בוקר אחד, ללא שום הכנה מוקדמת, היא התקשרה לאביה, ביקשה סליחה וחזרה הביתה. כך פתאום. מסתבר שמה שלנו היה נדמה בזמן אמת כמאמצים שאינם נושאים כל פרי, היו למעשה זרעים רבים שנזרעו עד למעשה האמיץ שלה. והזורעים בדמעה – ברינה יקצורו.
כמובן שהמשכנו ללוות אותה ואת משפחתה בכל התהליך, וסיפקנו להם מעטפת מלאה. לימים היא אף נהייתה פעילה בלהב"ה, ובזכות עברה, היא עצמה הצליחה להחזיר עוד הרבה בנות הביתה. אין חכמה כבעלת הניסיון, גם ביכולת להציל את אחיותיה מהניסיון. מסיבה זו, כמוה, מרבית העובדות שלנו בלהב"ה, שמדברות עם הבנות, עברו את הניסיון הזה - ולכן ברוך השם אנחנו רואים ברכה בעמלנו.
החתן, שזכה באותה בחורה צדיקה, הוא בחור ישיבה. והמסר שמגיע מהמקרה הזה, הוא אותו מסר שמלווה אותנו בפעילות שנים, וגם כשלפעמים הוא רק נראה כסיסמה, אין אמיתי ממנו: כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן. זה ממש כך. כשנפגשנו לראשונה עם אותם ההורים, אמרנו להם: אתם תראו, דמעות הצער שלכם יהפכו בעתיד לדמעות של שמחה. אמנם לקח זמן רב, אבל בסוף זה קרה: ההורים היקרים בכו בחופה. הפעם אלו היו דמעות של שמחה.