בשבועיים האחרונים אני שוב מוצא עצמי בין שמיים וארץ. לאחר שנה שחונה של מופעים בחו״ל (בעיקר בשל יוקר הכרטיסים ואי ודאות אם אצליח הפעם לצאת הארץ או לא), הנורמליות מתחילה לשוב. השמיים הולכים ונפתחים והמופעים הבינלאומיים אט אט חוזרים לחיי.
השבוע מצאתי עצמי מופיע בשמחת נישואין בפריז בירת צרפת, ופתאום אני בסוג של התקף חרדה.
בפתח האולם (שמכיל 500 חוגגים) אני שם לב שאין אפילו שוטר או שומר. גם לא אחד מנערי הקהילה היהודית שבמקומות אחרים מופקדים על פקיחת עין ביטחונית. מיד הגבתי בבדיקה חפוזה של כל פתחי המילוט ומקומות המסתור שבאולם; בכיס טמנתי לי את הסכין של השניצל ובשמאלי החבאתי מזלג אמיץ וחשוף, לקדם כל רעה.
לקח לי כמה דקות להבין את המצב הכמעט משעשע בו אני שרוי. הנה אני, תושב של קבע בארץ ישראל - ארץ השרויה כמעט שנתיים במלחמה על קיומה, לאחר חודשים ארוכים בהם החמאס, החיזבאללה, החותים, האירנים ועוד מאתיים מליציות, מנסים לשגר על ראשי כל מה שבא להם בכדי לכלותני - יושב באולם שמחות בפריז הרחוקה, בארץ שלא ידעה מלחמה כבר עשרות שנים, ו...חושש לחיי.
נכון שהאנטישמיות שם גואה (כמו בכל מקום שאינו ישראל). נכון שהחשש מנקמה איראנית קיים בריכוזים יהודים ברחבי העולם. אבל דחילק, אחד כמוני שרשם בחודש האחרון שעות לא מעטות בממ״דים, שבסביבתו נחתו טילים בליסטיים בעלי ראשי נפץ בני כמה מאות ק"ג, לא אמור לפחד מסכין של מוסלמי פריזאי תאב נקמה.
לא פשוט. זו תקופה כזו המזכירה לי שלפעמים קצת קשה להיות יהודי ולא משנה איפה אתה נמצא. חשבתי פתאום שאינני מכיר שום בן אומה אחרת, שתמיד ובכל מקום על פני הגלובוס, חושש או דואג לחייו, מחפש בכל סיטואציה פתחי מילוט או מקומות מחבוא למלט את עצמו.
הקטע הכמעט קומי ובעיקר עצוב, הוא שדווקא אנחנו - אלה שנגזר עליהם לחיות כך כבר אלפי שנים - דווקא אנו מואשמים בטבח עם, בטיהור אתני, בהתעמרות בעם אחר ובשאר האשמות מגוחכות ומרושעות, מפי אלה שלא מפסיקים לבקש רעתנו בכל מקום בו נהיה.
*
אפרופו טיסות ונסיעות ששבו. היה נעים להיזכר שוב בפסק הזמן שנותנת לך הטיסה. זו חוויה מומלצת אשר לפעמים טובתה גדולה מהביקור המרגש במקומות חדשים על פני הגלובוס.
אני מאלה המקפידים לא להשתמש בשרותי הוויי פיי האוויריים (האמינו לי, וזה לא קל לי), וזאת כדי להשתדל לחוות את הניתוק הבלתי אפשרי מהחדשות והדיווחים.
אחת ממעלות הטיסה (ואין הרבה), זו האפשרות לקחת פסק זמן מהחיים, מהמציאות המאתגרת ומהדברים האופפים ומלווים אותנו בכל שעה משעות היממה, ואשר בדרך כלל אינם בני ניתוק.
הכי מומלץ בעולם.