השבוע ובחסות פסק דינו של הגאון ר׳ חיים קנייבסקי שליט״א, ממנהיגי הציבור החרדי, הגענו שוב לדיון המגזרי-ישראלי-אמוני, הישן והטוב (או הפחות טוב). שוב גילינו שהוויכוח הוא אותו ויכוח, הדעות אותן דעות, ותאכל'ס בסוף, כל מגזר נוהג לתפיסת עולמו, כל יהודי וישראלי הולך להשקפתו.
אין ספק. ההחלטה וההוראה של ר׳ חיים קנייבסקי, גדול הדור החרדי, נראית נוראה ורעה, בעיניים חילוניות או לא אמוניות. השבוע הוכח שגם בעיני סרוגים שהם פחות בעניין של 'אמונת חכמים', ו'ככל אשר יורוך' (לפחות על פי ההשקפה החרדית), מדובר באסון לא קטן. הזעם היה רב, המתח הבין מגזרי מורגש היטב באוויר הקריר של הסתיו הישראלי.
אנחנו לא חדשים בשכונה. הדברים מוכרים לנו מפרשות קודמות: חוק הגיוס, מיהו יהודי, פתיחת מרכולים בשבת ועוד. הצד השווה בכולם מגלה כי ישנם עניינים בהם הציבור החרדי הולך עד הסוף. לא בגלל שהוא עקשן או גרידי (והוא יודע להיות כזה כשהוא רוצה), אלא בעיקר כי אלה דברים הנוגעים בבסיס העמוק ביותר של השקפתו הרוחנית, דברים שעומדים במרכז נרטיב עולמו ואורח חייו. ברור ופשוט כי מי שתלוש מההסתכלות והשקפת החיים החרדית, לא יצליח להבין, לא יוכל להכיל.
הציבור החרדי הלך השבוע (כהרגלו) על פי דעת וציווי רבותיו ואמונת חכמיו. הציבור הזה, האמון מאות שנים על הקשבה וציות לדעת 'גדולי הדור', לא יסטה ממנהגיו כמלוא הנימה. שום דבר, אפילו נגיף קטלני ומאיים, לא יזיז אותו מאמנותו. הציבור שאינו כזה - לא יבין. אפילו יכעס וירגז. מבחינתו בצדק.
חדש, זה לא. שאלו פעם את החזון אי"ש, האם יתכן בעתיד חיבור בין המגזר החרדי והחילוני בישראל? בשפתו המליצית והחדה ענה: ״איך אפשר שיהיה, אם למה שהם מכנים 'אהבה', אצלנו זה ׳כרת׳?״. נדמה שכבר אז הצליח הרב הישיש מבני ברק של שנות ה-60, לחזות נכוחה את העתיד המפולג של ישראל העתידית.
ההבדלים הם פשוטים: לשיטה החרדית משול לימוד התורה והבל פיהם של תינוקות של בית רבן לצורך של כולנו בבתי חולים, בתי מרקחת וחנויות המזון. לימוד תורה הינו המזון הרוחני של העם הזה. ביטולו, כביטול החמצן. לצד השני, זה המקדש את זכות המחאה (עצרות המוניות בבלפור) ומצדיק את פעילות החולין של מערכת הביטחון (דברי הרמטכ"ל שהתרגיל הצבאי האחרון חשוב גם במחיר 1,000 חולים) מושגים כלימוד תורה וחינוך ליבת התורה לצעירי הצאן, לעולם לא יצדיקו הגברת תחלואה.
לא נראה שמישהו כאן יצליח לשכנע את יריבו בצדקתו. אבל יש משהו שכדאי לשים אליו לב: המאבק החרדי (שמחירו רב מאד לציבור החרדי בדעת הקהל הארצית ופעמים גם בתוכו) אינו דרישה לבילויים או שופינג. הוא גם לא בא על רקע מצוקה נוראית של סוחרים חרדים או המיתון הגואה שנוגס בכוח גם ברחוב החרדי. המאבק הוא על הצורך הקיומי, מבחינתם, להמשיך את שרשרת הדורות, את המסורת היהודית והתורנית ולא לבטל תורה מישראל. אפשר לא להבין, אפשר לא להסכים, אך לדעתי אי אפשר שלא לכבד את סוג המאבק הזה שסיבתו נדירה בעולמנו.
והקב״ה ישמור ויציל את כולנו. גם ממחלה, גם ממגיפה ולא פחות ממדון ומשנאה.