הפוסטים והציוצים ברשת דמו השבוע לדף אחד גדול ושחור. מיואשים ועצובים כתבו כולם על המצב שיצא מיד שליטת אדם ומנהיג. עולם שלם הפך לפסימיסט ונדכא, ונדמה שגם הממשלה וקברניטי העם, הרימו ידיים ודגל לבן אל מול המציאות הקודרת והשלימו עם המצב. גם עולם המדע והרפואה, שלרגעים היה נדמה כי הוא שולט במצב ומנווט את האנושיות לחוף מבטחים, עומד בימים אלה חפוי ראש, נכלם ובוש.
וכל זה קורה דווקא בשבוע שבסופו פרשת 'בשלח' המשמחת. אופטימיות נהדרת ואור גדול אופפים את העם היוצא מארץ שעיבודו הביתה. אחרי הדיבורים היפים, אחרי כל השכנועים והמכות, בני ישראל יוצאים ממצרים. עם של עבדים שעבד את האימפריה הגדולה בעולם, מתאסף ויוצא מארץ השעבוד והסבל. ועדיין קצת קשה להבין מדוע דווקא האירוע הזה, הוא הזיכרון האולטימטיבי שדורשת מאתנו התורה. בכל תפילה, בקריאת שמע של ערב ובוקר, בכל צומת מרכזי של אמונה, אנו נדרשים משמיים לזיכרון היציאה הזו.
מפליא קצת. העם היהודי בכל שנות קיומו חווה זמנים קשים, ניסים עצומים ופלאות לא מעטות. מדוע דווקא האירוע הזה איתו אנו נפגשים השבוע בפרשת 'בשלח', חשוב כל כך לריבונו של עולם שנצרוב אותו במהות קיומנו והווייתנו יום יום?
ואולי הסיפור של יציאת מצריים כה מיוחד ונצרך לא רק בשל היותו אז, אלא בגלל האקטואליה שלו לכל העתיד של עם ישראל (בעצם לעולם כולו). הסיפור הזה אקטואלי לכל הדורות הבאים, גם לימינו אנו. סיפור יציאת עם ממאות שנות שיעבוד אל עתיד חדש וארץ טובה ומובטחת, מלמד אותנו שאפשר לצאת מכל דבר רע; שאפשר להיחלץ ממעגל של ייאוש, מהרגשת חידלון ועצב אישית או ציבורית. פרשת בשלח מספרת לנו, שאין ייאוש בעולם כלל, וניתן לצאת מכל בור בו מרגיש האדם שקוע עד ראשו באין לו מציל ומושיע.
שנים רבות לפני שהפתיע 'האביב הערבי' את העולם, כתב הרב קוק כך: "יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו". כי יציאת מצריים הוא לא נס חד פעמי, הוא לא עוד אירוע ניסי מופלא. יציאת מצריים מספרת לכל הדורות של כל העמים על אפשרות תמידית של יציאה לטוב. יציאה מרוע, יציאה מצרה, יציאה ממצב שנראה חסר סיכוי. המסקנה של סיפור פרשת בשלח, הינה הרעיון הגדול והלימוד שאפשר לצאת מכל מצב רע ושחור, מכל ייאוש ודיכאון, גם ובמיוחד כשנראה שאין מוצא ואין עוזר.