במוצאי חמישי עוד הייתה שמחה בלב. חגיגות עצמאותנו כמעט הגיעו לסיומן.
מזג האוויר ביום העצמאות היה נהדר ואיפשר לצאת אל הטבע, לראות את יופיה של הארץ המופלאה שלנו, למנגל כמצוות היום, או לחילופין לצפות בבחורינו המצויינים המשנעים באוויר מפלצות אמריקאיות מעופפות ואימתניות שלכבוד החג והצופים, הסכימו לשייט בגובה נמוך.
דאבל חתני תנ״ך חדשים הצליחו להאיר לנו את הפן הרוחני של העם הזה ולספר לנו שוב, שהנה אלה החומרים מהם עשויה מורכבותנו הגדולה: גשמיות ורוחניות, ספרא וסייפא, כוח ולב - שביחד מקיימים את המדינה הקטנה והמפורסמת ביותר על פני הגלובוס.
ואז לעת ליל הגיעו החדשות הרעות מאלעד. ושוב לא הבנו איך זה שצמד פלשתינים צעירים חמושים בגרזן וסכין יכולים בכזו קלות לחרב לעם הזה את חגיגות יום הולדתה ה- 74 של מדינתו. איך זה ששני בחורים עניים, חמושים בנשק קר ובשנאה רצחנית, מצליחים להטיל חתיתם על עם המצוייד בצבא הטוב והמשוכלל בעולם.
אבל כשמתעמקים קצת בסיטואציה, מגלים כי ישנם רבדים אחרים, קצת יותר בסיסיים, ואפילו מנחמים, בסיפור הבלתי נגמר של מלחמת הקיום התמידית של העם היהודי מול שונאיו.
ראשית. צריך להבהיר לעצמנו: כאלה אנחנו. עם הרגיש לאנשיו. לאום, שכל פגיעה רעה באחד מהכלל, מצליחה לפעור פצע כואב בלב כולם.
לא סתם העידו עלינו חז״ל ש'כל ישראל ערבים זה בזה'. זו אינה מליצה או פתגם חמוד. זו מציאות אמיתית שגדולה מאיתנו: כל יחיד כאן הוא חלק אינטגרלי מכלל גדול ושלם. כל פגיעה באחד מאיתנו מצליחה לערער את המכלול הגדול.
אין עוד עם כזה.
וכשנדמה לפעמים שאנו חלשים מכך - צריך לזכור שזו בדיוק עוצמתנו. הנקודה הרגישה הזו היא בדיוק כוחנו הגדול. אנחנו אחד! כל פרט כאן הוא חלק אמיתי ונכון והציבור הכללי.
דבר שני שכדאי לזכור זה שטרור זו בדיוק ההגדרה לכוחות פרטיים וקטנים שיש בכוחן לפגוע ביישות גדולה. טרור אף פעם לא היווה איום קיומי על מדינת ישראל. טרור אף פעם לא היה משהו שהיה בכוחו למוטט מדינה. אבל טרור ידע תמיד לפצוע את ליבנו, לגרום למשפחות של הקורבנות לטבוע ביגונן או לסכל שמחות ואירועים משמחים. וזו בדיוק מהותו של הטרור הערבי.
אי אפשר להשוות מערכה לוחמנית מול צעירים הקמים בבוקר, נוטלים סכין ויוצאים להרוג ולפצוע - ללוחמה ביישות או מדינה. המאבק הוא אחר, האסטרטגיה היא שונה.
ידענו בעבר את ידו הרעה של הטרור וגם בהווה אנו מכירים אותו. אנחנו עדיין לומדים לחיות בצילו.
(ועדיין כשמצאו את זוג המרצחים בתחילת השבוע, רבים לא הבינו מדוע הדיווחים סיפרו כי הם נתפסו ולא שהם חוסלו).
בכל שנה אנו מספרים על המעבר הלא אנושי בין האבל והעצב של יום הזיכרון לחללי צה״ל לריקודי השמחה של ערב עצמאות. חושבני שהשנה המעבר מזיקוקי ובמות יום העצמאות לפיגוע הקטלני באלעד היה טראומתי יותר.
ועדיין ישנה סיבה לשמחה ותקווה. 74 שנים אנחנו כאן עם מערכות גדולות וקטנות, ולמרות אוייבים המקיפים אותו וחפצים בהשמדתנו.
דווקא תזכורת כמו זו שהגיעה מאלעד במוצאי עצמאות, סיפרה לנו שוב את הסיפור שלנו. עם לבדד ישכון ובאוייביו לא מתחשב. אולי נגזר עלנו לחיות לעד על חרבנו, אבל אנחנו יודעים שלצד החרב והמגן, נחושים אנו לחיות כאן בארץ האבות את חיינו, להקים כאן את משפחתנו ובתינו.
והקב״ה מצילנו מידם!