הסיפור של יום הזיכרון ליצחק רבין, במיוחד זה האחרון שצויין השבוע, הוא רק מיקרו-קוסמוס לצביעות, לתיעוב ולשנאה, של מחנה שתמיד מתמרמר ומגנה את ההשנאה והקיטוב של כל מי שהוא לא הוא.
כמידי שנה, גם השבוע היה עצוב לגלות שאלה שבעיקר אחראים על מחיקת 'מורשת רבין' (מה היא בדיוק המורשת זה כבר דיון אחר), הם בני משפחתו של יצחק רבין. דווקא מר יונתן בן ארצי, נכדו של ראש הממשלה המנוח, הוא זה שסיפק את ההסבר הטוב ביותר מדוע ראש הממשלה לשעבר ויו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו, היה צריך מזמן להדיר את רגליו מטקס הזיכרון של סבו.
ואני כותב זאת בצער. בעולם נורמאלי ומהוגן כל הפלגים והזרמים, המפלגות והקהילות בישראל, היו אמורים להתאחד מידי שנה בזיכרון קולקטיבי לראש ממשלה יהודי, שנרצח ע״י בן עמו, ולגנות בכל פה ולב, שימוש בכל אלימות, בוודאי ברצח. אך כמידי שנה, כך גם ביום הזיכרון ה-26 של יצחק רבין נדמה כי אנשים מסוימים מעדיפים לשנוא ולהדיר את מחנה הימין ואת נתניהו, הרבה יותר מאשר לזכור ולהתאבל על יצחק רבין.
ולפעמים פשוט אין לתאר כמה בעל הצביעות אינו מכיר בכסילותו. כשיונתן בן ארצי אומר מעל דוכן הכנסת בישיבת הממשלה לציון יום השנה של סבא שלו, ש״תקופת האבל הסתיימה, כי שלטון העם ניצח את שלטון היחיד״, זה קודם כל דמגוגיה וניצול האסון. זה גם סאבטקס ציני ומרושע שמאשים דרך רמז את ממשלת הימין לדורותיה בהירצחו של הסבא, שלא לדבר על כך שהנאום מגיע ימים אחדים אחרי שחדשות 12 מפרסם סקר ארצי בו נתניהו והליכוד ('שלטון היחיד'), זוכים בימים אלה ל-34(!!!) מנדטים, בשעה ש'העם' - גדעון סער המתנדנד על אחוז החסימה וראש הממשלה בנט ומפלגתו הזוכים לשישה מנדטים בודדים, מידרדרים לתחתית אהדת ובחירת העם. זו כבר לא צביעות, זה טירלול.
וכמו בענייני המתים, כך גם בסיפור חיינו, מידי שבוע אנחנו נחשפים לעוד ועוד גבולות שנחצים ושיאים שנשברים כשחבורת 'נוטרי הציבור' המתקראים 'תקשורת', כמו גם פוליטיקאים ציניים ובעלי טורים סובייקטיביים, עושים בדיוק אותם מעשים, אשר נגדם יצאו חוצץ רק לפני כמה חודשים, ועוד מוסיפים כהנה וכהנה נופך של עוולות ודמגוגיות מבית שנאת הימין והמסורת.
ללמדנו, כי כל מציאות אשר תהיה וכל אירוע שיעבור עלנו, ינוצל ע"י ציבור קטן, צעקני ואינו מייצג, למטרה מקודשת אחת ויחידה: אי לגיטימציה והכפשה מתמדת למחנה גדול שאולי הוא רובו של העם הזה, אך נעבעך, אינו 'המחנה הנכון'.
ויש גם נ. ב. חשוב: אסור לנו לשכוח בצל ההתקפות והדמגוגיה את האמת, כפי שכתבה השבוע העיתונאי שלמה פיוטרקובסקי: "אנחנו היינו שם. כן, כשנתניהו עמד על המרפסת אנחנו היינו למטה בכיכר, ואנו עדיין זוכרים היטב מה היה. לא הסתנו ולא רצחנו. נאבקנו נגד המהלך המדיני הכי מסוכן לעם ישראל ולמדינת ישראל שבא לעולם בשבעים שנותיה של המדינה. זעקנו והפגנו באופן דמוקרטי וראוי נגד המהלך הפוליטי שגבה את חייהם של מאות 'קורבנות השלום'". אסור לשכוח מה באמת היה שם אז.